נתמקד בעיקר – הילד שלך לא צריך חיים מושלמים, הוא צריך לפגוש את החיים

כשאנחנו מנסים למנוע מילדינו כל כאב, כישלון או אכזבה, אנחנו אולי מקלים עליהם בטווח הקצר, אבל מחלישים אותם לטווח הארוך.

הורות: אין דרך אחת נכונה

הורות היא מסע ארוך, מורכב ומלא בתהליכים של ניסוי וטעייה.
אין הורה שלא רוצה את הכי טוב לילד שלו.
ורוב ההורים, כן, גם את, עושים כמיטב יכולתם.

אין שיטה אחת נכונה לגדל ילדים.
יש כוונה טובה, עיניים טובות, אהבה והרבה רגעים לא מושלמים  וזה בסדר.
ילדים לומדים גם מדוגמאות טובות, וגם מהרגעים הפחות פוטוגניים.
לפעמים הם ילמדו איך להיות, ולפעמים גם איך לא, וזה חלק מהחיים.

התיאורטיקן דונלד ויניקוט, הגה את המושג "אם טובה דיה" – כזו המתחילה  עם התאמה כמעט מושלמת לצרכי התינוק, ובהדרגה, לפי היכולות של התינוק להתמודד עם כישלונות,  ההתאמה פוחתת ובכך היא מאפשרת את הצמיחה. המסר הוא  שחשוב  לאפשר לילד להתמודד עם כישלונות כדי לפתח יכולת להתמודד עם אתגרי החיים במהלך חייו.

מה באמת מכין אותם לחיים?

בתוך הרצון להגן ולרפד, חשוב לזכור שילד לומד ומתחזק דרך אתגרים.
אם נרפד לו כל דרך, נמנע ממנו לפתח כלים להתמודדות.
ילד שלא חווה תסכול או כישלון, לא יידע לעמוד מולם לבד.

וכשהעולם האמיתי יפגוש אותו, הוא לא יבין למה זה כל כך קשה.
הרי תמיד הבטיחו לו שיהיה נעים, קל, שיהיה לו גב, שיהיה “הוגן”.

התפרצויות זעם: לא נעימות, אבל טבעיות

אז לא תמיד יהיה קל ונוח ולא תמיד נגיד "כן". ומול זה תהיה מחאה – אולי התפרצות.

שלב הזעם בילדות  (שמופיע לעיתים גם ביתר שאת בגיל ההתבגרות), הוא תקופה לא קלה, גם רגשית וגם פיזית.
אבל הוא לא מעיד על הורות גרועה, להפך.
זה שלב שבו הילד עוד לומד איך לווסת את עצמו, איך לקבל את המילה “לא”, איך להבין שהעולם לא תמיד מתנהל לפי מה שנוח לו.

זה לא נעים, אבל זו התפתחות. נדרש אימון.
אפשר וצריך ללוות אותו, לעזור לו להבין את עצמו ואת הגבולות שסביבו, אבל לא לצפות לשלווה קבועה.

ילד צריך לפגוש את העולם ולא רק את הנוחות

אז כן, לפעמים הילד יתלונן:
“למה לא באת לאסוף אותי ? היה לי חם, נסעתי לבד באוטובוס.”
או “נכשלתי במבחן, למה לא ביקשת לי מועד ב’?”

וכאן מגיע התפקיד שלנו:
לא למהר לתקן, אלא לאפשר להם להתמודד.
העולם לא יקרוס אם הם ייכשלו. הם רק ילמדו איך לסדר את הדברים לבד  וזה בדיוק מה שיבנה את כוחות הנפש שלהם.

הרי בסופו של דבר אתם רוצים להכין אותם לחיים, לא?

מאיפה הגיע המרדף אחרי אושר ושלמות?

אנחנו חיים בעולם שמקדש שלמות  כהורים, כקרייריסטיות, כפרטנריות, כאימהות.
“הכל צריך לתפקד 100%, ואסור לטעות.”

גם לגבי הילדים, נדמה לנו שאם הם לא תמיד שמחים, אנחנו נכשלים.
אבל בדיוק להפך, ילדים לא צריכים להיות מאושרים כל הזמן.
הם צריכים לפגוש את כל קשת הרגשות, להתמודד, לטעות, לגלות את עצמם.

כי אושר הוא לא יעד.
הוא לא משהו שמגיע “אם רק יהיה לנו בית, כסף, זוגיות, הצלחה…”
השלמות שאנחנו רודפים אחריה , היא זו שגורמת לתחושת כישלון תמידית.

אז מה כן?

שלמות לא נדרשת. נוכחות כן. גבולות כן. הקשבה כן.

להיות שלמים (לא מושלמים)  ביחס למחויבות לעבר המטרה.

אם יש רגע אחד לקחת מהמאמר הזה, אולי זה זה:
כשאת לא ממהרת להציל, את עוזרת לילד שלך להציל את עצמו.

טיפ קטן ליישום השבוע:

תשאלי את עצמך:
באיזה רגע יכולתי לא “לסדר” לילד, אלא לתת לו לנסות לבד?
לא מתוך קושי או עונש, אלא מתוך אמון בכוחות שלו.

ולסיום – הרגעת לב:

הורות זה מקצוע מאתגר שלא מכינים אותנו אליו ולומדים אותו בעיקר דרך הרגליים.

את לא אמורה להיות מושלמת.
את לא אמורה לדעת הכול.
את פשוט אמורה להיות שם, עם אהבה, הקשבה וגבול.

לתת לילד תחושה שהוא שייך, אהוב ובעל ערך, וזה מספיק.

אם את זקוקה לכלים נוספים, מוזמנת להיעזר בהדרכת הורים.