ברוב הטיפולים, בשלב מסוים, המטופלת תזכיר את אמא שלה. לפעמים היא נוכחת כבר מהדקה הראשונה של השיחה ולפעמים היא מסתתרת בין המילים, עד שמגלים כמה השפעתה חיה בכל פרט של חיינו.

יש מטופלות שמתקשות לדבר עליה, ויש כאלה שהיא משתלבת בשיחה, כמו נוכחות תמידית. בחרתי להתמקד באמא, עדי להסתכל על הדברים מזווית שונה.  בדרך כלל השיח הטיפולי האוטומטי, נוטה להאשים "בגלל שאמא שלי היתה  x, אני עכשיו y, או מן חיפוש מתמיד של אשמים בכל מה שכרגע תקוע אצלנו בחיים.  הפעם ננסה לראות גם מה נוצר בזכות החוויות שלנו וגם מה אנחנו יוצרים למרות מה שהיה.

המטרה היא להבין מה אנחנו עושים עם ההיסטוריה שלנו. איך אנחנו יכולים לקחת את החוויות והדפוסים שהוטבעו בנו ולהפוך אותם לכלים שמשרתים אותנו כבוגרים, במקום שהן יכתיבו לנו את החיים.

האמא והמרחב הרגשי – בין קונסטלציה לפסיכולוגיה

בקונסטלציה המשפחתית מסתכלים על האמא כצומת בתוך השושלת המשפחתית, מעבר להיותה אם. היא השער הראשוני שלנו לעולם, למרחב שבו מרגישים שייכות וביטחון. היא מראה לנו בגוף ובנפש מה המשמעות של להיות כאן, להיות נוכח, להיות מישהו שחווה אהבה ותמיכה. האמא מהווה שורש משמעותי ממנו צומחים דפוסים רגשיים, אמונות, יחסי כוחות במשפחה. באמצעות ההתבוננות הקונסטלטיבית, אנחנו רואים את האם כחלק ממערכת רחבה יותר, עם ההיסטוריה שלה, החוויות הייחודיות שעברה, הקונפליקטים והגבולות. ובנוסף לכך ניתן גם  להבין את הדינמיקה בין הילד והאמא בתוך המשפחה.

יונג תיאר את האמא כארכיטיפ, דמות יסוד שמכילה בתוכה גם את הפן המזין וגם את הפן הקשה או הכואב. האם היא דמות אוניברסלית, שקשורה גם לאם המופנמת בתוכנו – כלומר, אותם  המנגנונים שהילד מפתח בתגובה לחוויות עם אימו. בהקשר הטיפולי,  המודעות לארכיטיפ, עוזרת למטופלת להפריד בין מה שנובע מהחוויות האישיות שלה ומה שנובע  מהארכיטיפ עצמו , כלומר להפריד בין המציאות לבין השפעות של דפוסים קולקטיביים ולפתח חופש רגשי  פנימי.  ויניקוט דיבר על האם הטובה דיה, על מי שיודעת להיות מספיק כדי לאפשר התפתחות. אנחנו לומדים דרך האמא על גבולות, על אמון ועל יחסים. האם היא לא בהכרח "מושלמת", לא צריכה למנוע כל קושי ותסכול, אלא להיות "מספיקה", כדי שהילד יוכל לחוות את עצמו, את הרגשות שלו, את הגבולות והביטחון ומכאן לפתח תחושת עצמי בריאה. בנוסף, ויניקוט הדגיש שחשוב שהילד יפגוש את הגבולות, את החסך המסוים, כדי שידע לפתח תחושת מסוגלות, עצמאות ויכולת לפתור בעיות.

למה זה חשוב לנו?

החיבור למושגים האלה מאפשר להבין את האמא שבתוכנו, לזהות דפוסים שהועברו בילדות, לפתח חמלה לעצמנו, לסביבה, לצור בטחון פנימי, מרחב רגשי מחזק. הידיעה גם מאפשר לנו להיות בקבלה רדיקאלית, ולתת הכרה שכך היו הדברים. הקבלה וההכרה מאפשרים לנו לראות ולהבין את עצמנו. כשאנחנו נותנים מקום לפצע, בלי שיפוט או הדחקה, אנחנו מאפשרים לו להיות חלק מהסיפור שלנו, בלי שהוא יגדיר אותנו. ההכרה לא אומרת שאנחנו  מסכימים לדברים, אלא נותנים את ההזדמנות לראות את החוויה המלאה, עם המורכבות, הטוב לצד החסר והכאב ואנחנו מכירים בהשפעה שהיתה לחוויה של הדפוסים והרגשות.

קבלה רדיקלית, מאפשרת להפסיק להיאבק בפצע ולהתחיל להחזיר לעצמנו את הכוח והשליטה. מתן המקום לחוויה, פתיחת המרחב, כמו הנחת הבד בתהליך הקונסטלציה, מפנה מרחב רגשי ומחזירה נשימה. מדובר בתהליך עמוק ומשמעותי.

סוגים של דפוסי אמהות ומה הם מאפשרים לנו כבוגרים

מתוך התבוננות בקליניקה ומתוך תיאוריות, בחרתי להציג את חלק מדפוסי האמהות שלעיתים נחשפים אליהם ולהתבונן עליהם מזוית שונה. נתבונן על התרומה וכיצד ניתן לנוע קדימה ולא להחזיק בעמדה המאשימה.

אמא ביקורתית מלמדת את הילד שהעולם בוחן אותו כל הזמן. כשאנחנו מבוגרים אפשר לקחת את זה כדי לפתח מצוינות ולשים לב שההערכה מגיעה קודם כל מתוך עצמנו. לצד זה גם קיים הצורך לעבוד על הגבולות שלנו , אל מול הביקורת.

אמא חרדתית מעבירה לצד המודעות לסכנות, גם פחדים שהילד סופג ונושא איתו. בבגרות אפשר לעצור ולבדוק של מי החרדה הזו, לפתח קרקוע ובחינה של המציאות.

אמא בלתי יציבה– הילד חווה חוסר עקביות, לפעמים קרירות, לפעמים כעס או חום. בבגרות נוצר קושי לסמוך על אחרים. חשוב   לפתח כלים  של יציבות פנימית ושיגרות שמחזקות בטחון, לבחור את מערכות היחסים מיטיבות .

אמא מרוחקת וקרירה מראה לילד שהחום הוא דבר יקר. כבוגר  להכיר בכך שהצורך בקרבה טבעי ולבנות מערכות יחסים שמזינות אותנו באמת.

אמא שמציגה מושלמות מלמדת את הילד לחיות תחת מסכה ותסכול מתמשך. כאשר אנו מבוגרים, אפשר ללמוד לשחרר מהצורך בשלמות, לאפשר לעצמנו טעויות, להראות קושי, לשחרר שליטה, לתרגל חמלה ולהיות במודעות.

אמא חודרנית מלמדת את הילד לקושי עם גבולות. בבגרות אפשר ללמוד להציב גבול ברור, להבדיל בין שלי לאחר, ולהבין היכן מסתיימת האחריות שלנו.

להתבונן, להבין ולקחת אחריות

באופן כמעט תמידי, בשיחות טיפוליות או בתהליכים אישיים, האמא נוכחת, גם בשיח הישיר וגם באופן עקיף ומשפיעה על הדרך שבה אנחנו תופסים את עצמנו ואת העולם. ההכרה בזה, מאפשרת לנו לעצור ולהתבונן: להבין את הדפוסים שהוטבעו בנו, להכיר את משמעות המקום ממנו הגענו, ולחוות חמלה כלפי עצמנו. אבל ההכרה לבדה אינה מספיקה. היא הופכת משמעותית כשאנו בוחרים לנוע, לפעול, לקחת אחריות על חיינו, וליצור את עצמנו כבוגרים שמכוונים את דרכם. לזכור שאם בחרנו בדרך מסוימת, יש לנו את היכולת גם לבחור אחרת.  החוויות שהיו לנו, הטוב לצד הקושי, הופכות למתנות: הן מאפשרות לנו לפתח יוזמה, חופש פנימי וכוח להתמודד עם החיים כאן ועכשיו, מתוך מודעות, בחירה ואחריות אישית. לפעמים המודעות לכך מספיקה כדי לעשות לבד את הדרך, לפעמים נכון להיעזר במטפל שילווה את התהליך.