בפעמים הראשונות שהתנסיתי בשילוב שבין טיפול באמנות לבין התמקדות, הרגשתי שמשהו עמוק קורה במרחב. שני עולמות שונים, שלכאורה לא קשורים, נפגשו. האחד – מלא צבעים, חומרים והתפרצות של יצירה אינטואיטיבית. השני – עדין ושקט, כזה ששואל איך הגוף מרגיש, כזה שמזמין להתקרב לחוויה בתוך הגוף בלי למהר. פתאום, כשהעולמות הללו החלו לשוחח, תהליכים שהיו מסורבלים הפכו ברורים יותר.

יש משהו מיוחד בחיבור הזה. טיפול באמנות פותח דלת לעולם הראשוני, הלא-מילולי, שבו הרגש זורם דרכו אל הידיים. ההתמקדות, בתורה, עוזרת לנו לחדד, לעבד ולהרגיש איך הצבע, הצורה והתחושה פוגשים אותנו בגוף ובתחושות. שתיהן יחד יוצרות מסע מופלא – מסע שמתחיל לעיתים בבלאגן צבעוני, או בתחושה עמומה, אך מוביל אל חוויה פנימית משמעותית, אפילו משחררת.

מהי גישת ההתמקדות (Focusing)?

התמקדות, אותה פיתח יוג'ין ג'נדלין, לימדה אותי משהו שאני עדיין נאחזת בו גם ברגעים הפרטיים שלי: הגוף יודע. הוא יודע אפילו כשאנחנו לא יודעים. בתוך הגוף מסתתר ידע עמוק, תחושות עדינות ששומרות עבורנו חוויות, לעיתים מבלי שנוכל לשים להן מילים. ההתמקדות מלמדת אותנו להקשיב לזה. לא תמיד קל לשמוע – לפעמים תחושת לחץ בחזה או מועקה בבטן מרגישה פשוט כמעיקה – אבל עם הזמן והקשב, הן מתחילות לדבר.

המהות של ההתמקדות היא ללכת בקצב עדין, לשים לב לגוף בלי להפעיל עליו לחץ, מעין הזמנה להקשבה חדשה. ומה קורה אז? פתאום, אותה מועקה בבטן שהרגשנו עשויה להתחיל לספר משהו. לפעמים זה יהיה זיכרון ישן, לפעמים מחשבה או דימוי, ולפעמים פשוט הרגשה – "משהו לא בסדר, אבל אני מרגישה את זה כאן". זהו תהליך שבו לא חייבים להבין ברגע – הגוף מספר לנו את סיפורו בקצב שלו. אפשר לקרוא בהרחבה גם כאן.

הקסם שבטיפול באמנות

טיפול באמנות פותח מרחב שונה מאוד – מרחב שבו אנחנו מורידים את הצורך להסביר דברים במילים. במקום לנסות "לדבר את עצמנו", אנחנו יוצרים. זה יכול להיות ציור, פיסול או אפילו קשקוש פשוט. החומרים – צבעים, קווים, חמר – מדברים במקומנו. הרבה מטופלים שהגיעו אליי לקליניקה עם חשש מטיפול, גילו שבעצם לא צריך לדעת "איך לדבר" או להיות "חכמים" כדי להתחבר, מספיק לצייר עיגול, למרוח צבע, לדמיין, ודברים מתבהרים.

יש רגע אחד מיוחד שתמיד מרגש אותי. זה הרגע שבו מטופל מביט ביצירה שלו ואומר – "רגע, זה אני?". זה הרגע שבו הוא פתאום רואה משהו מהעולם הפנימי שלו, אולי שכבה שלא הצליח לגעת בה קודם. העבודה עם אמנות פורמת את הצורך "להגיד דברים נכון" ומאפשרת להרגשות לזרום החוצה בלי שיפוטיות.

החיבור בין התמקדות לאמנות: כשגוף וצבע נפגשים

שתי הגישות הללו שונות ודומות  וצמחו בשדה הפסיכולוגיה. אז איך מתרחש החיבור הזה בין שני העולמות? אחת המתנות הגדולות ביותר של השילוב הזה היא שהאמנות מביאה אליה את הגוף, דרך תחושות כמו מרקם, חומרים וקצב העבודה, וההתמקדות עוזרת לנו להקשיב למה ש"היצירה" מספרת לנו מבפנים.

אני זוכרת מטופלת שהגיעה אליי לקליניקה עם תחושת "גוש" בבטן שהיא לא יכלה להסביר. הצעתי לה לצייר את הגוש הזה, והיא ציירה עיגול אדום מוקף בקווים שחורים. כשניסינו להתמקד בתחושה הזו, להתבונן בציור ולשאול – "איך זה מרגיש לך עכשיו?" – היא פתאום הבינה. "זה כמו כשכעסתי על אמא שלי כשהייתי ילדה, אבל אז התביישתי להגיד לה," היא אמרה. הציור והתחושה הגופנית התלכדו – שיח פנימי התחיל להיווצר.

היצירה הפיזית עוזרת לעיתים לדבר עם חוויות בלתי נגישות. התחושות הנלוות לתהליך היצירה, מעוררת אזורים רדומים בגוף ובנפש.  בצורה כזו, אנחנו יוצרים גשר, או דרך  שעוקפת את שכבות ההגנה שמכסה התודעה. זה בדיוק מה שקרה גם עם אותה מטופלת: מה שהתחיל בציור "סתמי" של גוש בבטן, הפך לשיחה פתוחה ומחברת שאחריה היא הרגישה הקלה גדולה.

המצע היצירתי שהאמנות מציעה משתלב היטב בגישה הגופנית של ההתמקדות. בעזרת שאלות פשוטות כמו "מה הצבע הזה מרגיש לך?" ,  "כשאתה רואה את הקווים האלה, מה זה עושה לך בבטן?" , או "איזה גוון יש  לתחושת הבהלה שלך? "– היצירה מתחילה לדבר עם הגוף, הגוף מדבר דרך היצירה וניתן לגלות רבדים שבדרך כלל נשארים נסתרים.

משחקיות כדרך לגשר בין שתי הגישות

המשחק הוא ליבה משותפת של ההתמקדות ושל הטיפול באמנות. משחקיות, היא היכולת לשחרר את עצמנו, להניח בצד את הרצינות ואת השאיפה ה"להיות נכונים", ולבחון את הדברים מתוך סקרנות. לפי וויניקוט, משחק הוא מרחב שבו העולם הפנימי והמציאות החיצונית נפגשים, ומאפשר ביטוי, יצירתיות וריפוי. מדובר במרחב חיוני לכל גיל, שבו מתאפשרת  גישה לחלקים חופשיים ויצירתיים בנפש.  כמו במשחק, גם באמנות ובהתמקדות נוצרת הזדמנות לחקור תחושות ולבטא אותן. באמנות עושים זאת דרך צבעים וצורות, ובהתמקדות מקשיבים לגוף ול"תחושה המורגשת". החיבור בין התחומים יוצר מרחב שבו אפשר לגעת ברגשות ולעבד אותם באופן טבעי ויצירתי.

כשאני חושבת על משחקיות באמנות, עולה לי לראש ילד קטן שמשחק בחול, יוצר, הורס ושוב מתחיל מחדש. משהו מאוד פתוח ולא שיפוטי, בדיוק כפי שההתמקדות פותחת לנו פתח להקשיב לגוף מבלי לנסות לתקן את התחושה או לשנות אותה. המשחק מאפשר לנו "להיות עם", להיות סקרנים, להתנסות – גם עם גוף וגם עם צבע. זה הבסיס  ליצירה, לדמיון ולמציאת המשמעות בחיים עצמם.

דוגמאות נוספות מהקליניקה

אחד המקרים שזכורים לי במיוחד היה עם מטופלת שציירה "כאב ראש". בתהליך ההתמקדות, בקשתי ממנה לשים לב איך הכאב הזה מרגיש בגוף, תוך שהיא מוסיפה לציור הזה משהו נוסף. היד שלה, כמעט כמו מאליה, הוסיפה לציור עוד שכבות של צבע – והכאב הפך מציור של קווים קשים לגוון כחול שקט. "אני מרגישה את זה נרגע," היא אמרה, כמעט בתדהמה. החיבור בין הציור לתחושה אפשר לה לא רק להביע את הכאב, אלא לעבוד איתו ברגישות.

בסדנה קבוצתית שעשיתי עם משתתפים, ביקשתי מהם לצייר את "המקום הרגוע שלהם" ואז להרגיש היכן הוא משתקף בגוף. אחת המשתתפות ציירה חוף ים, וכשעצמה עיניים ושמה לב אילו תחושות זה מעלה בגוף, היא תיארה תחושת חמימות בכפות הרגליים. זה היה רגע שבו הגוף "מדבר" עם היצירה, והיצירה מרגיעה ומחברת חזרה לגוף.

לסיום: שפת ריפוי ייחודית

מה שהשילוב בין טיפול באמנות לבין התמקדות מעניק לנו הוא אפשרות לעבוד עם עולם רגשי וגופני בצורה אחרת. זהו תהליך שבו הגוף מתחבר לדימוי, והיצירה מדברת עם התחושה הפנימית. שילוב זה הוא לא רק כלי טיפולי אלא דרך לגלות את עצמנו מחדש – דרך להיות חלשים וחזקים, שבורים ושלמים, והכול בתוך מרחב בטוח.

השילוב שבין יצירה חופשית להקשבה לגוף, שבין שמשחק לבין רצינות – הן שמעניקות לנו מרחב אמיתי לריפוי. אולי הדבר הכי אנושי בשילוב הזה הוא האיכות שלו: הוא לא דורש לדעת איך עושים דברים "נכון" או להציע פתרון מיידי. הוא רק מזמין אותנו לעצור, להרגיש, לצייר, להקשיב – ולתת מקום למה שיש. לאחר שאנחנו כבר מתורגלים בהקשבה לגוף, ההקשבה הופכת לטבע שני ובשילוב עם האמנות והמילים, היא פותחת פתח לעולמות עמוקים ומרתקים.