רובנו מכירות את הרגע הזה: השעון המעורר מצלצל, ובמקום לקום לאימון שתכננו, אנחנו בוחרות לישון עוד קצת. זה נעים, אבל כשהשעון מצלצל בפעם השנייה, מתחילים להזדחל פנימה רגשות האשם. הם מזכירים לנו את כל מה שתכננו ודחינו, ואת הפער בין מי שרצינו להיות לבין מה שעשינו בפועל.
במאמר הזה אני רוצה להתעכב דווקא על הבחירה. כשאנחנו מכירות בכך שבחרנו, ובמחיר שיש לכל בחירה, אפשר גם להשלים עם כך שאיננו תמיד "מושלמות", ולחיות בשלום עם הבחירות שלנו.
למה אנחנו עושות את זה לעצמנו?
רגשות אשם מופיעים כשיש פער בין הרצון שלנו לבין המעשה בפועל: כשאנחנו יודעות שבחרנו לעשות דבר אחד, למרות שחשבנו שאולי נכון יותר היה לבחור אחרת.
נניח שהתיישבת לנוח רגע, במקום לסיים את ערימת הכביסה או לענות למיילים מהעבודה. ואז מופיע הקול המאשים, שמזכיר את כל המשימות שלא הושלמו ואת כל מה שהיית "אמורה" לעשות. עוצמת התחושה משתנה מאדם לאדם. יש מי שתרגיש אי־נוחות קלה, ויש מי שתחווה רגשות קשים ומורכבים, עד כדי הלקאה עצמית ופגיעה משמעותית בתחושת הערך העצמי. בשלב הזה עלולות להופיע גם מחשבות טורדניות, שקשה להשתחרר מהן ושלפעמים אף מדירות שינה.
רבות מכירות מחשבות כמו "למה אני תמיד מוותרת לעצמי?", "איזו אמא גרועה הייתי היום" או "למה אצל כולן הבית מסודר ואצלי תמיד בלגן?". הבשורה הטובה היא שאפשר לצאת מהמעגל הזה.
איך יוצאים מהמעגל של רגשות האשם?
הצעד הראשון הוא לזהות את דפוסי החשיבה וההתנהגות שמזינים את האשמה, ולהבין שהם אינם מקדמים אותנו. לרוב הם מנסים לסגור את הפער בין הרצוי למצוי, אבל בפועל רק מעמיקים את התחושה הקשה. מתוך ההבנה הזו אפשר לקבל החלטה מודעת לשנות.
בפועל, המשמעות היא ללמוד לזהות את הרגע שבו אנחנו נכנסות לספירלת האשמה, ולעצור.
ההבנה שיש לנו בחירה מאפשרת לנו להיטיב עם עצמנו ולקבל את זה שמותר לטעות. מותר לבחור אחרת ממה שנראה לנו "נכון" או "רצוי", ואם בחרנו בדרך אחת, תמיד נוכל לבחור בפעם הבאה בדרך אחרת.
יש לנו שליטה על הבחירות שלנו, ויש לנו גם את היכולת להכיר בתוצאות שלהן ובמחירים השונים שהן גובות.
בחירות קטנות, תוצאות גדולות
נניח שבחרתי להיפגש עם חברה ביום שישי בבוקר, במקום לבשל ולנקות לקראת סוף השבוע. הבחירה הזו לא הופכת אותי לאמא פחות טובה או לעצלנית. נכון, הבית יהיה אולי פחות מסודר והארוחה פשוטה יותר, אבל במקביל אני מקדישה זמן איכות לחברות, משקיעה בקשרים החברתיים שלי, מתאווררת וממלאת מחדש את המצברים.
האנרגיה הזו מחזירה לי כוחות להמשיך ולהתמודד עם משימות היומיום, בעבודה, במשפחה ועם הילדים. אין כאן מקום לרגשות אשם, כי הבחירה הזו היא חלק מהדאגה לעצמי ולרווחה של הסובבים אותי. לפעמים דווקא היציאה מהשגרה היא שמביאה איזון ועומק לחיינו.
וזה לא תמיד פשוט
כדי להיות שלמה עם הבחירה, אני צריכה לעבור דרך ההכרה בכך שאני אולי לא "מושלמת", כפי שקיוויתי להיות. בחרתי לבלות עם חברה ולא להיות עם הילדים, ובאותו רגע אני אולי לא האמא שחלמתי להיות. ההכרה הזו יכולה להיות כואבת ומאכזבת, אבל היא גם הכרחית, כדי שאוכל לחיות בשלום עם הבחירות שלי.
מעבר להחלטה המודעת, יש גם כלים שעוזרים להשתחרר מרגשות אשם, כמו הומור עצמי, הכרת תודה וחמלה עצמית. על החמלה העצמית ועל דרכים לתרגל אותה כתבתי במאמר חמלה עצמית: דרך טובה לפרגן לעצמנו.
מתי כדאי לפנות לטיפול
לפעמים הומור וחמלה עצמית אינם מספיקים, ורגשות האשם ממשיכים ללוות אותנו ולהשפיע על מצב הרוח, על מערכות היחסים ועל תחושת הערך. במצבים כאלה טיפול רגשי יכול לעזור. בטיפול אפשר להבין מאין מגיעה האשמה, ללמוד לפרש אחרת את המצבים שמעוררים אותה, ולפתח מודעות שמאפשרת להתמודד איתה בדרך בריאה ומיטיבה יותר.
לסיכום
רגשות אשם הם חלק מהחיים, אבל הם לא צריכים לנהל אותנו. בעזרת הומור, חמלה עצמית, ובמידת הצורך גם ליווי מקצועי, אפשר ללמוד לחיות בשלום עם הפגמים הקטנים שלנו, ולראות בחיים מסע מתמשך ולא מרדף אחרי שלמות.
