נתחיל מהסוף: הילד שהכי קשה איתו, הוא גם זה שהכי צריך אתכם

הורות היא מסע עמוס אתגרים, אהבה ולמידה.

לפעמים נדמה שהילד שהכי קשה לנו איתו, זה שמאתגר אותנו יום אחרי יום, הוא גם זה שמעסיק אותנו הכי הרבה. אנחנו מרגישים שאנחנו נכשלים מולו, שהוא "נגדנו", אבל האמת היא שהוא פשוט מבקש עזרה, בדרך שלא תמיד קל לנו להבין.

הילד ה"בעייתי" או הילד שמבקש מקום?

כשילד כועס, מתפרץ או מסתגר, זה לא כי הוא רוצה להיות קשה, אלא כי הוא חווה מצוקה. הוא מנסה לומר לנו משהו, אבל הכלים שלו מוגבלים. כאן נכנסת האחריות שלנו כהורים, לנסות לראות מעבר להתנהגות, לזהות את הכאב שמתחתיה. זה קשה, במיוחד כשההתנהגות שלו גובה מאיתנו מחיר רגשי, אבל אם נזכור שההתנגדות שלו היא סימן לצורך, נוכל לשנות גישה ולהתחבר אליו ממקום אחר.

הילד לא מיומן עדיין, הוא מחפש את מקומו

ילדים שמתקשים לעמוד בכללים, שמתפרצים, מסתגלים או מרוחקים, עדיין לא מיומנים במציאת הדרך המתאימה לבטא את רגשותיהם ולתפקד בתוך המשפחה. כל התנהגות כזו היא בדרך כלל ניסיון להבין את מקומם ולהרגיש שייכים. הם צריכים להרגיש אהובים ובטוחים, כדי שיוכלו להרגיש חלק מהמשפחה ולמצוא את הדרך לביטוי עצמם בצורה יותר רגועה ומסודרת. חשוב לראות את זה כתהליך ולהבין שהתפקיד ההורי שלנו הוא להכין את הילד לחיים, ללמד אותו מיומנויות חשובות כמו השתייכות, אחריות וערכים, שיבנו את בסיס הביטחון והיכולת שלו להתמודד עם אתגרים בהמשך.

כשקשה להתחבר לאהבה התחברו לאחריות

לא פשוט לעמוד מול ילד שאתם מרגישים שהוא דוחה את קרבתכם, מתנגד לכם, מתפרץ והתחושה היא שאתם במבוי סתום מולו. כהורים אין לנו פריווילגיה להרים ידיים. אי אפשר להעביר את  האחריות להורה השני, לסבתא, למורה. בדיוק כמו שבעסק שלכם לא הייתם מוותרים, אם היתה מתגלה תקלה משמעותית, אז גם כאן, במשפחה. אם העסק שלכם היה קורס, הייתם משנים אסטרטגיה, מגייסים מומחים, בודקים מה לא עובד. התבוננו בילד שלכם  לא "בעיה" שצריך לפתור, אלא כאדם מתפתח, שזקוק להכוונה ולנוכחות שלכם. אתם לא יכולים להרשות לעצמכם לוותר עליו.

מה זה אומר להיות ה-IP של המשפחה?

וירג'יניה סאטיר, מחלוצות הטיפול המשפחתי, דיברה על "המטופל המזוהה" (Identified Patient – IP) , דינמיקה  משפחתית, בה הילד שמקבל את תווית ה"בעייתי" במשפחה. זה הילד שעליו כולם מדברים, שממנו כולם סובלים, ושנדמה שהוא ה"שורש" של כל הבעיות בבית. במשפחות רבות, כשיש קושי או קונפליקט שאי אפשר להתמודד איתו ישירות, הוא מנותב לילד מסוים. ההורים (ולפעמים גם האחים) מאמינים שאם רק הוא "ישתנה", הכל יהיה בסדר. למעשה לעיתים הילד מגלם באופן חיצוני, את הבעיות והמורכבויות של המשפחה כולה או קונפליקט שאיתו מתמודדים במשפחה.

לדוגמה, במשפחה שבה יש מתחים בין ההורים, ילד אחד עשוי להתחיל להפר את השקט, להתפרץ, להיכנס לעימותים, או להסתגר. בלי לשים לב, ההורים מפנים אליו את כל תשומת הלב, וכך הקונפליקט הזוגי מטשטש. הילד הופך לשעיר לעזאזל והמשפחה מפספסת את ההזדמנות לראות את התמונה הרחבה יותר.

איך מתרחש פיצול במשפחה?

כשילד אחד מתויג כ"הקשה", שאר האחים בדרך כלל מתמקמים בתפקידים משלימים. יכול להיות אח אחד "מושלם", שתמיד עושה את מה שמבקשים ממנו, ואח אחר שמשמש כ"מגשר". הפיצול הזה מסוכן כי הוא מקבע דפוסים של תפקידים משפחתיים שקשה לשנות בהמשך.

לדוגמה, אם הבכור הוא "המוצלח" והצעיר הוא "הבעייתי", שני הילדים עלולים לגדול מתוך תפיסה עצמית מוטעית, אחד ירגיש שהוא חייב להצטיין בכל מחיר, והשני ירגיש שהוא אבוד. אבל מה אם נשנה את הסיפור? מה אם במקום לתייג, נתחיל לראות את הילד מעבר להתנהגות שלו?

העדפה מובהקת של הורה אחד על פני השני

סוג נוסף של פיצול שיכול להיווצר הוא בין ההורים. כחלק מהתמודדות עם ילד "קשה", קיימת לעיתים סכנה בהעדפת הורה אחד על פני השני. במיוחד כשהילד מציב אתגרים רגשיים, ההורה שמרגיש שהוא מצליח להחזיק את העניינים יחד, עלול להרגיש את הדחף להילחם עבור הילד, אך לא בהכרח בצורה מאוזנת. יש הורים שלעיתים מעדיפים את הילד שמייצר פחות קשיים, וזה עלול להוביל לפיצול תפקודי בין ההורים.

לעיתים, ההורה ש"פחות קשה" בעיני הילד, או זה שנראה "החזק" יותר, עשוי לעודד את הילד ליצור ניגוד בין ההורים, ללא כוונה רעה כמובן. זהו מצב שבו הילד מתחיל להזדהות עם הורה אחד, תוך שההורה השני נותר בצד. ילדים עשויים לפצל את החוויה מול ההורים ל"הורה הטוב" ו"ההורה הרע".  ההתנהגות הזו היא לא בהכרח רצונית, אלא תגובה למצוקה רגשית ותחושת ניכור, ויכולה להעמיק את תחושת הבידוד והקשיים של הילד.

איך להתמודד עם הפיצול הזה?

ההורים צריכים להיות ערים לכך שפיצול כזה לא רק פוגע בקשר ביניהם, אלא גם בעבודת צוות ההורי, שהיא קריטית עבור הילד.  לפעמים נוח לנו כהורים לחשוב שאולי ההורה השני "יעשה את העבודה" מול הילד שקשה נו איתו וההורה שנתפס כקרוב יותר לילד, אפילו נהנה מהמעמד כ"הורה טוב ונבחר", אבל חשוב שלא ניפול למלכודת הזו ונבין שהילד זקוק לשני ההורים כדי לצמוח והסנכרון בין ההורים הוא חשוב..

הילד לא "בוחר" בהורה "הטוב", "הקשוב יותר", מתוך מניע נסתר או רצון לפגוע בהורה השני. הוא פשוט לא יודע איך להתמודד עם הכאב שהוא חווה. לכן, המאבק לא צריך להיות על מי הורה "טוב" יותר או "נכון" יותר, אלא על איך למנוע את תחושת הפיצול וליצור גישה חיובית, יציבה ואוהבת כלפי הילד, מכל הצדדים. כמו כן, נסו לפעמים  לעשות מאמץ ו"להחליף תפקידים", כדי להתגבר על הפיצול שנוצר. ההורה שנתפס כקשוח יותר, יקח את התפקיד הרך והקשוב וההורה השני יציב את הגבול.

איך אפשר להתחבר לילד "הקשה"?

1. שאלו את עצמכם  איזה צורך יש לו? ילד שמתנהג בקיצוניות לא עושה זאת מתוך רוע, אלא מתוך חוסר אונים. האם הוא מרגיש לא שייך? רוצה תשומת לב? או מבולבל? ילד שמסתגר זקוק להזמנה שקטה לחזור, וילד שמתפרץ זקוק להכלה. במקום לשאול "למה אתה מתנהג ככה?", שאלו "אני רואה שאתה מתוסכל, אני פה איתך".
2. הפסקו לחפש פתרונות מיידיים והיו שם עבורו. לפעמים אין פתרון מידי. הילד לא צריך ש"נתקן" אותו, אלא שנראה אותו בעיניים טובות ונהיה נוכחים.
3. תזכרו שהילד לא פועל נגדנו, הוא פועל עבור עצמו. הוא לא מקשה עלינו מתוך רצון לפגוע, אלא מתוך צורך אישי. כהורים, אין מקום להיעלב או להתרחק. תפקידנו להוביל ולהיות יציבים.
4. תשארו שם גם כשהילד דוחה אתכם. אל תצפו לשינוי מיידי. הילד עשוי לדחות אתכם שוב ושוב, אך נוכחות יציבה ואכפתית מחלחלת בסופו של דבר.
5. תפנו מהציפיות הקבועות שלכם ממנו. קבלו אותו כפי שהוא, תראו את הטוב שבו,  גם אם הוא לא מתנהג כמו אחיו או כמצופה. קבלה ללא תנאים היא צעד חשוב בחיזוק הקשר.
6. שימו לב לפיצולים במשפחה. אם אחד הילדים תמיד בתפקיד ה"בעייתי" ואחר ה"טוב", או אם יש פיצול בין הורה "טוב להורה "רע" , חשוב לאזן את התפקידים ולוודא שכל ילד מרגיש אהוב.
7. דאגו גם לעצמכם. הורות לילד מאתגר היא קשה. קחו הפסקות, קבלו תמיכה, תהיו בחמלה כלפי עצמכם ואל תשכחו לשתף קרובים או מטפל. כשאתם רגועים יותר, יש לכם יותר סבלנות.
8. מצאו רגעי חיבור קטנים. לא תמיד צריך שיחות ארוכות, רגע קטן של קרבה, חיבוק, או פשוט לשבת יחד. החיבור נבנה לאט, עם התמדה.

הורות היא תהליך והיא תמיד ניתנת לשיפור

אין הורים מושלמים ואין ילדים מושלמים. זה מסע, ויש עליות ומורדות. אבל אם נזכור שהילד שמאתגר אותנו הוא גם זה שזקוק לנו הכי הרבה, נוכל למצוא דרכים חדשות להתחבר אליו. המשימה שלנו היא לראות אותו מעבר להתנהגות שלו, ולזכור: אנחנו המשענת שלו גם כשקשה, גם כשמתיש, וגם כשנדמה שאין פתרון.