מטפלים הם קודם כל בני אדם, ולכן אין זה פלא שהמפגש הטיפולי מעורר בנו, המטפלים, אינספור שאלות והתלבטויות. מתי נכון לשתף משהו אישי עם המטופל? האם בכלל מותר לנו לדבר על עצמנו? הרי כל דבר שאנחנו אומרים נוגע, קודם כל, גם בנו – באישיות שלנו, בחוויות שלנו, בקשיים ובכוחות. לצד זה, כל דבר שהמטופל יגיע, יגע קודם כל בחוויות האישיות שלנו.

אבל כאן בדיוק טמונה המורכבות: איך נשמור על גבולות טיפוליים ברורים בלי להפוך לרובוטים מרוחקים? איך נחליט מתי שיתוף אישי יעשיר את הטיפול ומתי הוא בעצם מסיט את הפוקוס? איך משפיע חוסר מוחלט בשיתוף הטיפול?  

בין שיתוף טיפולי לשיתוף חברי

מטפלת שהגיעה להדרכה שיתפה בהתלבטות שלה: היא מלווה הורה שמתמודד עם קשיים משמעותיים בגידול ילדיו. במהלך הפגישות, אותו הורה תיאר מאבק יומיומי שמזכיר לה באופן כמעט מדויק את מה שהיא עצמה חוותה בבית עם ילדיה. היא מצאה את עצמה מתלבטת – כמה מפתה היה לומר לו: "גם אני הייתי שם, אני לגמרי מבינה אותך!"

אבל אז עולה השאלה – האם שיתוף כזה באמת משרת את המטופל?

זו דילמה לא פשוטה, שמעלה את הצורך לשקול כיצד שיתוף אישי משפיע על מרחב הטיפול. האם הוא תורם ליצירת חיבור ואמון, או שמא מעביר את הפוקוס מהמקום של המטופל? המפגש בהדרכה אפשר לנו לבחון את הדילמה לעומק, להבין את התפקיד של השיתוף האישי, ולהגדיר את הגבולות שמבטיחים שטובת המטופל תישאר במרכז.

השיתוף, כפי שאנו יודעים, לא נועד להפוך את המפגש הטיפולי לשיחת סלון. אנחנו לא כאן כדי “להתחבר” למטופל כחברים, אלא כדי להציע לו מרחב שבו הוא יכול להיות במרכז. כשאנחנו משתפים, זה צריך להיות מתוך מחשבה על הערך המוסף עבור הטיפול ולא מתוך דחף אישי.

הגישה האינטרסובייקטיבית והשיתוף

הגישה האינטרסובייקטיבית, שהתפתחה מתוך פסיכואנליזה מודרנית, מציעה לנו דרך חדשה לחשוב על הקשר הטיפולי. לפי גישה זו, המרחב הטיפולי אינו מקום שבו המטפל הוא אובייקט ניטרלי והמטופל הוא ה”סובייקט” היחיד. במקום זאת, הטיפול הוא מפגש בין שני סובייקטים – המטפל והמטופל – המושפעים זה מזה ונמצאים בדיאלוג הדדי. הגישה שמה דגש על היחסים והתרומה ההדדית של המטפל והמטופל והמרחב הייחודי שיוצר את "השלישי". המושג  "השלישי" אותו  טבע הפסיכואנליטיקאי תומס אוגדן,   מדגיש את עוצמת ההשפעה שיש ליחסים בין המטופל ולמטפל, כשני סובייקטים שונים. אותם רעיונות, מחשבות ותחושות  שמקבלות משמעות בחדר,  הן תוצר של  הקשר הספציפי הייחודי, בין המטפל  והמטופל ברגע הנתון.

עפ"י הגישה האינטרסובייקטיבית  המטפל אינו יכול באמת להישאר “לוח חלק”. עצם הנוכחות שלו בחדר מביאה עמה את סיפור חייו, אישיותו, תגובותיו הרגשיות ודפוסי חשיבתו. מעצם היותו אדם, המטפל לא יכול להישאר ניטרלי. לפיכך, שיתוף אישי, אם נעשה בצורה מודעת ומתוזמנת, יכול להוות כלי לחיזוק הקשר הטיפולי ולבניית אמון.

המשמעות המרכזית של שיתוף בגישה זו היא שהמטפל אינו מתפקד רק כמראה עבור המטופל, אלא כאדם נוכח שתורם למרחב הטיפולי באמצעות נוכחות כנה ופתוחה. יחד עם זאת, הגישה מדגישה את החשיבות של בחינה מתמדת – האם השיתוף אכן משרת את הצרכים של המטופל או שהוא עונה על צורך פנימי של המטפל?

מתי נכון לשתף?

בראש ובראשונה השיתוף יעשה כאשר הוא משרת את צרכי הטיפול. אתייחס למס' דוגמאות:

1. כשהשיתוף מייצר קרבה בגובה העיניים
אם המטופל מרגיש שהמטפל רחוק או מרוחק מדי, שיתוף קטן – כמו חוויה דומה או מחשבה אישית – עשוי להפוך את הדינמיקה לנגישה יותר. זה לא צריך להיות “ניפוץ חומות” אלא נגיעה קטנה שמייצרת קרבה ואמון.
2. כדי לעודד אנושיות
מטופלים רבים מרגישים שהם לבד עם תחושותיהם, במיוחד כשהם חווים טעויות, בושה או כישלונות. שיתוף של המטפל על רגע שבו איחר לפגישה, שכח תאריך או אמר משהו שהתחרט עליו, עשוי להראות שגם המטפל הוא אנושי, ולתת תחושה שזה בסדר לטעות.
3. כדי לחזק ביטחון
במקרים שבהם המטופל מתמודד עם מצב מאיים או חדש, שיתוף של המטפל על איך הוא התמודד עם חוויה דומה עשוי לעודד ולחזק. עם זאת, צריך להיזהר – השיתוף לא נועד “להראות כמה אני מנוסה” אלא לשרת את המטופל.

גבולות השיתוף

תרבות השיתוף ברשתות החברתיות הפכה את הגבול בין האישי לציבורי למטושטש, ומטפלים רבים נמשכים לשתף יותר ממה שמתאים למרחב הטיפולי. חשוב לזכור שהמפגש הטיפולי הוא אינו פלטפורמה להבעת דעות או חוויות אישיות; הוא נועד להיות מקום בטוח למטופל.

השיתוף חייב להיות מדוד, רלוונטי, וממוקד במטופל. כשאנחנו מרגישים צורך לשתף, חשוב לשאול:
• האם זה יועיל לטיפול?
• האם זה יסייע למטופל או עונה על צורך פנימי שלי?

הסכנות שבשיתוף

שיתוף אישי של המטפל בחייו יכול להיות מורכב וטעון במשמעויות שונות, ולעיתים אף טומן בחובו חסרונות ברורים. ראשית, יש לזכור שהטיפול הוא מרחב המוקדש למטופל – למחשבותיו, תחושותיו וחוויותיו. כאשר המטפל משתף מעולמו האישי, הוא עלול להסיט את הפוקוס מהמקום של המטופל ולהפר את האיזון העדין שבמרחב הטיפולי. מעבר לכך, שיתוף אישי עלול ליצור תחושת עליונות מצד המטפל, במיוחד אם החוויה שהוא משתף מצטיירת כהצלחה או כהתמודדות "מושלמת" – דבר שעלול לגרום למטופל להרגיש שהבעיות שלו פחות משמעותיות או "קשות באמת".

לעיתים, במקום תחושת קרבה, עלול להיווצר מצב של אידיאליזציה, שבו המטפל נתפס כמעין דמות בלתי מושגת, מה שמרחיק את המטופל מהתחושה שהוא מובן ונתמך. במקרים קיצוניים, השיתוף עלול להיתפש כאמירה מרומזת של "הכול עובר" או כמעין הקטנה של חוויית המטופל.

סיכום

שיתוף אישי בטיפול הוא כלי עדין ועוצמתי שדורש תשומת לב רבה. הגישה האינטרסובייקטיבית מזכירה לנו שהקשר הטיפולי הוא מפגש אנושי שבו גם למטפל יש תפקיד פעיל ודינמי. כשהדבר נעשה נכון, שיתוף אישי יכול לבנות אמון, ליצור קרבה ולעודד את המטופל.

לכן, שיתוף אישי צריך להיעשות במינון רגיש, מתוך שיקול דעת, ובהתאמה לאישיותו של המטפל ולאופיו של הקשר הטיפולי. יש מטפלים שמעדיפים לשמור את חייהם הפרטיים מחוץ לחדר הטיפול לחלוטין, בעוד שאחרים בוחרים לשתף במידה, כאשר הם סבורים שהדבר יכול לתרום למהלך הטיפולי. בסופו של דבר, הבחירה בדמות המטפל שתרצו להיות – חייבת להיעשות תוך שמירה על כללי האתיקה המקצועית, התאמה לאישיותכם האישית ושילוב חכם של הגישות הטיפוליות השונות.

בפעם הבאה שתרגישו דחף לומר למטופל “גם אני הייתי שם”, עצרו לרגע, נשמו, ושאלו את עצמכם – האם זה המקום? ואם כן – שתפו בגבול, בקצרה, ובגובה העיניים. כי בסוף, אנחנו כאן כדי להיות אנושיים, אבל גם מקצועיים.