כל מטפל מכיר את הרגע הזה. המטופל מספר משהו שמזכיר לנו את חיינו, ועולה הדחף לומר: "גם אני הייתי שם".
האם לשתף? מתי השיתוף מקדם את הטיפול, ומתי הוא מסיט את המוקד מהמטופל? ואיך שומרים על גבולות בלי להפוך למרוחקים?
במאמר הזה אני מציעה דרך לחשוב על השאלות האלה, מתוך הגישה האינטרסובייקטיבית.
דילמה מההדרכה
מטפלת הביאה להדרכה התלבטות. היא מלווה הורה שמתקשה בגידול ילדיו. הקשיים שהוא מתאר דומים מאוד למה שהיא עצמה עברה עם ילדיה.
היא כמעט אמרה לו: "גם אני הייתי שם, אני לגמרי מבינה אותך".
השאלה שעלתה בהדרכה הייתה פשוטה: את מי השיתוף הזה משרת? האם הוא יחזק את האמון ואת תחושת ההבנה של ההורה? או שהוא יעביר את המוקד אליה?
שיתוף טיפולי אינו שיתוף חברי
הטיפול אינו שיחת סלון. אנחנו לא שם כדי להתחבר למטופל כחברים. אנחנו שם כדי לתת לו מרחב שבו הוא במרכז.
לכן שיתוף אישי צריך לנבוע משיקול טיפולי, ולא מדחף אישי. השאלה היא תמיד מה הערך שלו לתהליך.
מה אומרת הגישה האינטרסובייקטיבית
הגישה האינטרסובייקטיבית התפתחה מתוך הפסיכואנליזה המודרנית. לפיה, הטיפול הוא מפגש בין שני סובייקטים. המטפל אינו צופה ניטרלי. גם הוא משפיע ומושפע.
הפסיכואנליטיקאי תומס אוגדן טבע את המושג "השלישי". הכוונה למרחב שנוצר בין המטפל למטופל. מחשבות ותחושות שעולות בחדר הן תוצר של הקשר הספציפי הזה, ברגע הזה.
המשמעות למטפל: אי אפשר להיות "לוח חלק". אנחנו מביאים לחדר את האישיות, את התגובות ואת סיפור החיים שלנו, גם בלי לומר מילה.
לכן שיתוף אישי אינו אסור. כשהוא מודע ומתוזמן, הוא יכול לחזק את הקשר ואת האמון. אבל הגישה מחייבת לשאול כל הזמן: האם השיתוף עונה על צורך של המטופל, או על צורך שלי?
מתי שיתוף יכול לעזור
הכלל הוא אחד: משתפים כשזה משרת את הטיפול. שלוש דוגמאות:
כדי ליצור קרבה. כשהמטופל חווה את המטפל כמרוחק, שיתוף קטן יכול לקרב. לא חשיפה גדולה, אלא נגיעה קטנה שבונה אמון.
כדי להראות שמותר לטעות. מטופלים רבים חשים בושה סביב טעויות. כשהמטפל מספר שגם הוא שכח או טעה, המטופל לומד שזה אנושי.
כדי לחזק ביטחון. מול מצב חדש או מאיים, שיתוף על התמודדות דומה יכול לעודד. אבל לא כדי להראות כמה אנחנו מנוסים. רק כדי לעזור למטופל.
הגבולות של השיתוף
ברשתות החברתיות הגבול בין אישי לציבורי היטשטש. גם מטפלים מרגישים לפעמים משיכה לשתף יותר.
חשוב לזכור: חדר הטיפול הוא מקום בטוח למטופל. הוא לא במה לדעות או לחוויות שלנו. שיתוף צריך להיות קצר, רלוונטי וממוקד במטופל.
לפני שמשתפים, כדאי לשאול שתי שאלות:
- האם זה יועיל לטיפול?
- האם זה עונה על צורך של המטופל, או על צורך שלי?
מה עלול להשתבש
המוקד זז. הטיפול מוקדש למטופל. כשהמטפל מספר על עצמו, המטופל עלול להרגיש שהמקום שלו נלקח.
המטופל מרגיש קטן. אם החוויה שהמטפל משתף נשמעת כהצלחה או כהתמודדות "מושלמת", המטופל עלול להרגיש שהקושי שלו פחות חשוב.
נוצרת אידיאליזציה. במקום קרבה, המטפל עלול להיתפס כדמות שאי אפשר להגיע אליה. זה מרחיק.
הכאב מוקטן. "גם אני עברתי את זה" עלול להישמע כמו "זה עובר". המטופל עלול להרגיש שלא הבינו אותו.
לסיכום
שיתוף אישי הוא כלי עדין. הגישה האינטרסובייקטיבית מזכירה שהטיפול הוא מפגש אנושי, ושגם למטפל יש בו תפקיד פעיל. כשהשיתוף נעשה נכון, הוא בונה אמון וקרבה.
אין דרך אחת נכונה. יש מטפלים שלא משתפים כלל, ויש שמשתפים במידה. הבחירה צריכה להתאים לאישיות שלכם, לקשר הטיפולי ולכללי האתיקה המקצועית.
בפעם הבאה שתרגישו דחף לומר "גם אני הייתי שם", עצרו ושאלו: האם זה המקום? אם כן, שתפו בקצרה, עם גבולות ובגובה העיניים.
עוד על הקשר בין עולמו של המטפל לעולמו של המטופל כתבתי במאמר על מפגשים מקבילים בין מטפל למטופל.
