על מפגשים מקבילים בין מטפל למטופל

בכל פעם שמטופל חדש נכנס לקליניקה שלנו, משהו מעניין קורה. לפעמים אנחנו מוצאים את עצמנו חושבים "וואו, בדיוק עברתי את זה", או "אני ממש בתוך זה עכשיו", ולעיתים אפילו "מעניין מה אלמד מזה כשזה יגיע אליי".

במאמר הזה אציג התבוננות  על המפגש הטיפולי, דרך עדשה מרתקת של שלושה מעגלים שאנחנו נמצאים סביבם.

המעגל הראשון: "הייתי שם, אני יודעת על מה הוא מדבר"

כשאנחנו פוגשים מטופל שמתמודד עם אתגר שכבר צלחנו, הפיתוי להפוך ל"מנטור לחיים" הוא עצום. הרי יש לנו את המפה המדויקת ביד, נכון? ובכן, זה לא ממש מדויק.

אומנם הניסיון האישי שלנו יכול להעניק לנו הבנה עמוקה ואמפתיה אותנטית, אבל חשוב לזכור: כל לאדם התמודדות היא ייחודית.

אז מה בכל זאת אפשר לעשות כשאנחנו מאוד רוצים לשתף בניסיון האישי? במקום לשתף את סיפור ההצלחה שלנו, כדאי להשתמש בניסיון כמצפן פנימי שמכוון את השאלות והתובנות שלנו.

שיתוף המטופל ראוי שיעשה במידה והוא משרת את המטופל ואת מטרות הטיפול, באופן מדוד ומושכל. תומס אוגדן דיבר על עוצמת ההשפעה של החיבור בין המטפל למטופל והתוצר של אותו חיבור .

אפשר לקרוא בהרחבה על שיתוך בטיפול בקישור כאן.

המעגל השני: "גם אני בדיוק שם עכשיו"

הנה מצב מורכב במיוחד: כשאנחנו והמטופל מתמודדים עם אותו אתגר בו-זמנית. זה יכול להיות כל דבר: מהתמודדות עם ילד מתבגר ועד משבר זוגי. כאן הגבולות יכולים להיטשטש במהירות אם לא נהיה ערניים.

המפתח הוא להבין שהחפיפה הזאת היא הזדמנות ללמידה עמוקה, אבל המרחב הטיפולי חייב להישאר נקי מהחוויה האישית שלנו.

שימו לב: אם אתם מוצאים את עצמכם חושבים יותר על ההתמודדות שלכם מאשר על זו של המטופל, זה הזמן לקחת צעד אחורה ואולי גם להיעזר בהדרכה.

המעגל השלישי: "יום אחד גם אני אהיה שם"

זהו אולי המעגל המרתק מכולם. כשאנחנו פוגשים מטופלים שמתמודדים עם מה שעוד מחכה לנו בעתיד, למשל הורות לילד בוגר, פרישה מקריירה, או אובדן של הורה. במקרים האלה אנחנו מקבלים הצצה נדירה למה שעשוי לבוא.

זו הזדמנות ללמידה שקטה ועמוקה, אבל גם כאן יש מלכודת: הפיתוי להפוך את המטופל ל"מדריך לחיים העתידיים" שלנו ולסתות ממיקוד של הטיפול במטופל.

תזכורת חיונית: המטופלים שלנו הם לא ספר הדרכה להתמודדות עתידית שלנו. הם באים לקבל עזרה, לא לתת שיעור ולא לספק את הסקרנות האישית שלנו.

איך מנווטים בין המעגלים?

עקרונות מנחים:

1. שקיפות מבוקרת

– לא כל מה שאנחנו יודעים צריך להיאמר

– שיתוף אישי רק כשהוא משרת מטרה טיפולית ברורה

2. גבולות ברורים

– המרחב הטיפולי הוא של המטופל

– החוויות האישיות שלנו נשארות ברקע

3. למידה מתמדת

– כל מפגש הוא הזדמנות להעמיק את ההבנה שלנו

– הניסיון נצבר בשקט, בלי להכביד על המטופל

הפרדה והבחנה: המפתח לטיפול מיטיב

כשאנחנו מזהים את עצמנו באחד משלושת המעגלים, חשוב במיוחד להבין את עקרון ההפרדה. בדיוק כמו שבקונסטלציה משפחתית אנחנו רואים איך כל דמות תופסת מקום משלה במרחב, כך גם בטיפול. לכל סיפור יש את המקום הייחודי שלו.

מודל הייצוגים הנפרדים

דרך קונסטלציה, בפסיכותרפיה של הייצוגים, אנחנו לומדים לראות כל חוויה כייצוג נפרד במרחב הנפשי.  זו אפשרות אחת מתוך רבות שיש, על מנת להתמודד עם  הנפרדות הנדרשת בטיפול.

כשמטופל מספר על התמודדות עם ילד מתקשה, וזה מהדהד אצלנו חוויה דומה, אנחנו יכולים:

– לדמיין את שני הסיפורים כשני כדורים נפרדים במרחב

– להבין שלכל סיפור יש את הצבע, הגודל והמשקל שלו

– להניח בדים נפרדים לכל סיפור

– לכבד את הייחודיות של כל התמודדות

תרגיל מעשי: לפעמים עוזר לדמיין שכל סיפור מונח על כיסא נפרד בחדר. הכיסא שלנו והכיסא של המטופל – שני מרחבים נפרדים, גם אם הם נמצאים באותו חדר.

למה ההפרדה כל כך חשובה?

1. מניעת טשטוש גבולות

– כשהסיפורים מתערבבים, קשה לראות בבהירות

– המטופל זקוק למרחב נקי להתפתחות הסיפור שלו

2. דיוק בהתערבות הטיפולית

– כשאנחנו ברורים לגבי ההפרדה, ההתערבויות שלנו מדויקות יותר

– אנחנו פחות נוטים לתת עצות מהמקום האישי שלנו

3. שמירה על המרחב הטיפולי

– המטופל מרגיש שיש לו מקום בטוח לחקור את חווייתו

– אנחנו יכולים להיות אמפתיים בלי להתערבב

איך עושים את זה בפועל?

טכניקות להפרדה:

1. תרגול מודעות

– זיהוי רגעים שבהם אנחנו "נסחפים" לסיפור שלנו

– נשימה עמוקה וחזרה למרחב של המטופל

2. שימוש במטאפורות מרחביות

– "בוא נניח את הסיפור הזה כאן"

– "יש לזה מקום משלו"

3. התמקדות בשוני בין הסיפורים (גם בנקודות מינוריות)

– "אבא של המטופל בן 80 ואבא שלי בן 73"

– "אצל המטופל הבעיה הרפואית התפרצה אחרי גירושין ואצלי היא מאז הצבא"

3. הדרכה מקצועית

– שיתוף בתחושות ההזדהות שעולות

– למידה מניסיונם של מטפלים ותיקים

סיכום : המעגל השלם

היכולת לזהות את המעגלים השונים ובו-זמנית לשמור על הפרדה ברורה היא אומנות. זה כמו לנגן בתזמורת: אנחנו שומעים את כל הכלים, אבל כל אחד מנגן את התפקיד שלו. ההרמוניה נוצרת דווקא מתוך ההבחנה הברורה.

ככל שנעמיק בהבנה של המעגלים השונים ונקפיד על ההפרדה הנכונה, כך נוכל:

– להיות נוכחים יותר עבור המטופלים שלנו

– ללמוד מכל מפגש בלי לערבב

– לצמוח כמטפלים תוך שמירה על גבולות בריאים

בסופו של דבר, המסע הטיפולי הוא ריקוד עדין בין חיבור להפרדה, בין הזדהות לאובייקטיביות, בין למידה להוראה. וכמו בכל ריקוד מוצלח, הצעדים הברורים הם אלה שיוצרים את המעשה הטיפולי.