האם מצאתם את עצמכם שוב אומרים “כן” כשבפנים אתם צועקים “לא”? מתאמצים להיות “נחמדים” על חשבון הצרכים שלכם? מרגישים שאתם לא אותנטיים בחייכם? אם כן, ייתכן שאתם כלואים בתוך דפוס הריצוי, תופעה שמרוקנת אתכם נפשית, שוחקת מערכות יחסים, וגוזלת מכם את החופש לחיות כפי שאתם באמת רוצים. הריצוי הכרוני הוא כמו טפטוף  מתמיד – לא תמיד מרגישים בו, אבל לאורך זמן הוא יכול לחורר את הסלע הקשה ביותר של הביטחון העצמי שלנו.

ריצוי: “הטוב” שמסתיר את המחיר הכבד

הריצוי החברתי הוא ניסיון להימנע מקונפליקט או דחייה. כמו כן, הוא חיפוש מתמיד אחר קבלה ואהבה, אך בדרך הוא דורש מחיר גבוה: ויתור על הזהות העצמית. זהו דפוס שקט אך הרסני, במיוחד אצל נשים, שמגיל צעיר נחשפות לציפייה “להיות נחמדות” ולשמור על "שקט תעשייתי" בכל מחיר. הניסיון המתמיד להימנע מעימותים ולהיות האישה המושלמת גורם לנו לשכוח מה באמת חשוב לנו. אנחנו נבלעות במערבולת של “לא נעים”, “אני צריכה” או “מה יחשבו עליי”, עד שאנחנו מאבדות קשר עם מי שאנחנו באמת.

מדוע אנחנו יותר מרצות ופחות אותנטיות?

יש לכך כמה סיבות ואציין את המרכזיות, רובן נעוצות עמוק בשנות הילדות שלנו:

1.פחד מאובדן אהבה או שייכות – חשש ש”אם לא נרצה, לא יאהבו אותנו”. החוויה מתחילה בשנים המוקדמות ויכולה להתעצם בבגרות, גם באופן לא מודע. הריצוי הוא אסטרטגיה להישרדות וכך נקבל אהבה

2.ציפיות חברתיות – לרוב נשים חונכו להיות נעימות, מרצות ותומכות. בעיקר ילדות (וגם ילדים) לומדות ש"ילדה טובה" לא מתווכחת. שיפה לוותר לאחר.

3.תחושת ערך נמוכה – הריצוי ממלא צורך בהרגשה שאנחנו “מספיק טובות”.

סימנים מעידים לריצוי יתר

• תחושת תשישות רגשית מתמדת
• קושי לזהות מה אתם באמת רוצים
• הימנעות מתמדת מעימותים
• תחושת מרירות כלפי אחרים
• צורך כפייתי באישור חיצוני

פרדוקס הריצוי

אז למדת לבטל את הצרכים שלך, כדי להרגיש שייכות ואהבה, אבל באופן פרדוקסלי, הרצון התמידי לרצות את כולם משיג לעיתים קרובות את התוצאה ההפוכה. אנשים נרתעים ממי שמוותר על עצמו שוב ושוב. הם לא רואים באדם כזה שותף חזק או מעניין, אלא מישהו שלא עומד על שלו. תחשבו כמה זה יכול לעצבן לשאול מישהו מה הוא רוצה לעשות בערב ולקבל שוב ושוב תשובה :"לא משנה לי".

לעומת אנשים שלאורך זמן רק מרצים, אנשים בעלי דעה, כנות ואותנטיות נתפסים כחזקים ומעוררי השראה. דווקא מי שמציב גבולות, משמיע את קולו ונשאר נאמן לעצמו מצליח למשוך אליו מערכות יחסים עמוקות ובריאות יותר. אם תשנו את דפוס הריצוי המתמיד, יוכלו להימשך אל מי שאתם באמת. לקול שלכם, לייחודיות שלכם ולכנות שלכם. כל אלה הם הדברים שמרגשים אנשים ומחברים אותם אליכם ומאפשרים להכיר את האדם שאתם..

בין ריצוי לאותנטיות: האיזון הנכון

החיים הם לא שחור-לבן של "רק אני" או "רק אחרים". האתגר האמיתי הוא למצוא את שביל הזהב – לדעת מתי לעמוד על שלנו ומתי להתגמש, לבחור מתי לוותר מתוך עוצמה ולא מתוך פחד, ומתי להציב גבול ברור. כשאנחנו מקשיבים גם פנימה וגם החוצה, אנחנו יוצרים מערכות יחסים שמבוססות על כנות וכבוד הדדי.​​​​​​​​​​​​​​​​

ריצוי במערכות יחסים: כשהגבול מטשטש

ריצוי במערכות יחסים יכול להוביל לכך שהגבולות האישיים של אדם מיטשטשים, והקשר הופך חד-צדדי. מרצות רבות, במיוחד אלו שמתמידות במאמץ לשמור על "שקט תעשייתי" ו"להיות נחמדות" בכל מחיר, מוצאות את עצמן במערכות יחסים שאין בו הדדיות. הן משקיעות הרבה כדי לרצות את הצד השני, אך לא תמיד זוכות בהערכה או בהכרת תודה. להיפך, פעמים רבות הן מוצאות את עצמן מנוצלות או מזולזלות, משום שמי שמרצה כל הזמן לא מציב גבולות ברורים, והצד השני לומד לקחת כמובן מאליו את נתינתו של המרצה.

החיפוש המתמיד אחרי קבלה ואישור מוביל לתחושות של תסכול, מרירות וכעס עצמי. אדם שמרגיש שהוא נותן כל הזמן אך לא מקבל בתמורה את מה שהוא זקוק לו – כמו הערכה, אהבה או כבוד – יתחיל להרגיש כי הוא מאבד את עצמו בתוך הקשר. הוא עשוי להרגיש פגוע או חסר ערך, במיוחד כאשר הוא שם את הצרכים של אחרים לפני הצרכים האישיים שלו שוב ושוב. תחושות אלו יכולות להצטבר ולהפוך למקור למרמור פנימי, וככל שדפוס הריצוי נמשך, הוא עשוי להוביל לדחיקה של הזהות האישית, תחושת בדידות וכאב פנימי שמגיעים ממקום של פגיעות מתמשכת.

לא קל לשנות

תהליך השחרור מדפוס הריצוי הוא אתגר שדורש זמן, סבלנות והתמדה. מעבר לכך הוא דורש שינוי ודפוסי חשיבה שהושרשו מילדות. הרבה פעמים, הריצוי לא רק פוגע באדם הרוצה לרצות, אלא גם במערכות היחסים שהוא נמצא בהן. ככל שאדם מתאמץ יותר לרצות את הסובלים ממנו, כך הוא מרגיש יותר מתוסכל, ובסופו של דבר גם מתרוקן רגשית. למרות שהכוונה היא טובה, פעמים רבות הצורך להיות "האנשים הטובים" גולל תוצאות הפוכות – אנשים סביבנו עשויים לא להעריך אותנו או אפילו לנצל אותנו. בעיה זו נעשית מורכבת יותר כאשר אנחנו לא מודעים לדפוסי הריצוי, ובכך אנו מתרחקים יותר ויותר מהאדם שאנחנו באמת. לפעמים, הכוח וההשראה נובעים מהיכולת שלנו להציג את עצמנו בצורה כנה ומחויבת לערכים שלנו, ולהפסיק לנסות לעמוד בציפיות של אחרים. כל פעם שנגיד "לא" מתוך עוצמה פנימית ולא מתוך פחד, נתחזק.

איך משתחררים מדפוס הריצוי?

השינוי כאמור הוא תהליך, לא אירוע חד-פעמי. המטרה היא לא להפסיק לגמרי לרצות, אלא למצוא את האיזון הבריא בין: דאגה לעצמי לבין התחשבות באחרים, בין אסרטיביות לבין גמישות ובין אותנטיות לבין רגישות חברתית. ניתן להתחיל לתרגל את השחרור דרך תשומת לב לכמה נקודות:

1.זהו את הדפוס שלכם

שימו לב  כמה פעמים אמרתם "כן", למרות שרציתם להגיד "לא". ה"כן" הוא אולי תוצאה של פחד או הרגל. שאלו את עצמכם: האם זו החלטה שלי, או שאני עושה זאת כדי לרצות מישהו אחר?

2.למדו להגיד “לא”

תרגלו תקשורת כנה. לומר “לא” זו מיומנות חשובה שדורשת תרגול. התחילו בקטן: במקום תירוצים, נסו לומר בפשטות: “אני לא יכולה”, “זה לא מתאים לי”.

3.תחקרו את הגבולות שלכם

זיהוי גבולות אישיים הוא הצעד הראשון לקראת שינוי. מה חשוב לכם? מה אתם מוכנים או לא מוכנים לעשות?

4.פחד מעימותים? זה טבעי

עימותים הם חלק בלתי נפרד ממערכות יחסים בריאות. למדו להתעמת בצורה מכבדת, אך נחושה.

5.שחררו את הצורך באישור

הבינו שלא כולם יאהבו אתכם, וזה בסדר. מה שחשוב באמת הוא שתכבדו את עצמכם.

6. הקשיבו לגוף.

התחושות הפיזיות שלכם הן מצפן רב עוצמה. שימו לב אם מול בקשה שעומדת לפניכם אתם מרגישים למשל כיווץ , כמו תחושת בטן שאומרת לכם "לא", או ההפך. ניתן לקרוא בהרחבה על המידע שמגיע אלינו דרך הגוף בקישור כאן

 המסר האחרון: להיות נחמדות זה לא מספיק

ריצוי הוא דפוס התנהגות שבו אנו אומרים "כן" מתוך פחד מקונפליקט או דחייה, במקום מתוך חיבור לרצונות ולצרכים האמיתיים שלנו. התנהגות זו, שמאפיינת במיוחד נשים (אך לא רק נשים), נובעת מציפיות חברתיות, פחד מאובדן אהבה ותחושת ערך עצמי נמוכה.

עם זאת, הניסיון המתמיד לרצות גורם לתחושת שחיקה, מערכות יחסים חד-צדדיות ואובדן זהות עצמית. דווקא הצבת גבולות, כנות ואותנטיות מחזקים קשרים ומובילים לחיים מלאים יותר.

איזון בין ריצוי לאותנטיות מאפשר מערכות יחסים מבוססות כנות וכבוד הדדי, תוך שמירה על חיבור לעצמנו.