יש נשים שכולם סומכים עליהן. בעבודה, בבית, במשפחה המורחבת. הן זוכרות כל תור, עונות לכל הודעה ומרימות כל דבר שנופל. מבחוץ זה נראה כמו כוח. מבפנים זה מרגיש לפעמים כמו עייפות שלא נגמרת.
אני פוגשת בקליניקה הרבה נשים כאלה. הן מגיעות כשמשהו כבר נסדק. הגוף מאותת, הסבלנות קצרה, השמחה נעלמה. ולרוב הן אומרות משפט דומה: "אני לא מבינה מה קרה לי, תמיד הסתדרתי."
במאמר הזה אני רוצה להסתכל על הקשר בין פרפקציוניזם לשחיקה. ולהציע כמה דרכים להתחיל להניח חלק מהמשא.
איך נראית שחיקה מבפנים
שחיקה לא מגיעה ביום אחד. היא מצטברת לאט. בהתחלה יש עוד קצת עייפות, עוד קצת עצבנות. אחר כך מגיעה תחושת ריחוק, כאילו את עושה הכל על טייס אוטומטי.
נשים רבות מתארות:
- עייפות שלא עוברת גם אחרי שינה
- קושי ליהנות מדברים שפעם שימחו
- תחושה שכל בקשה נוספת היא יותר מדי
- ביקורת עצמית חריפה על כל טעות קטנה
- רצון לברוח, בלי לדעת לאן
אלה סימנים של מערכת שעובדת יותר מדי זמן בלי מנוחה. את לא "חלשה מיד", את כנראה שחוקה.
הפרפקציוניזם כאסטרטגיה
בגישה האדלריאנית אנחנו שואלים לא רק "למה" אדם מתנהג כפי שמתנהג, אלא גם "לשם מה". לכל דפוס יש מטרה. הפרפקציוניזם נולד לרוב כדרך להשיג מטרה, שהיא לפעמים לא מודעת. למשל ילדה שלמדה שאוהבים אותה כשהיא מצליחה, עוזרת ולא מטרידה, מפתחת אסטרטגיה חכמה: להיות "מושלמת".
האסטרטגיה הזאת עבדה פעם. היא הביאה הערכה ותחושת ערך. אבל בחיים הבוגרים, עם עבודה, ילדים, זוגיות והורים, היא הופכת לעול. אי אפשר להיות מושלמת בכל התפקידים בבת אחת.
הקול הפנימי שלא נח
מאחורי האישה שמחזיקה הכל יש בדרך כלל קול פנימי נוקשה. הוא אומר "עוד לא מספיק", "אסור לך לנוח", "אם לא את, אז מי". הקול הזה מרגיש כמו אמת. בפועל הוא הרגל ישן.
בטיפול אנחנו לומדות להכיר את הקול הזה, לא להילחם בו. כתבתי על כך במאמר להתיידד עם הביקורת העצמית. כשמבינים מה הקול מנסה להגן עליו, אפשר לענות לו אחרת.
הגוף יודע לפני הראש
בעבודה עם פוקוסינג אני מזמינה את אותך לעצור ולהקשיב לגוף. לשאול: איך מרגיש בפנים כל הסיפור הזה? לפעמים עולה כובד בכתפיים. לפעמים לחץ בחזה. לפעמים פשוט עייפות עמוקה.
ההקשבה הזאת היא הזמנה לפגוש את עצמך בלי שיפוט. הרבה פעמים הגוף מציע כיוון שהראש עוד לא העז לחשוב עליו.
מה אפשר להתחיל לעשות
אין צורך לשנות הכל בבת אחת. שינוי קטן ועקבי עדיף על מהפכה שנגמרת אחרי שבוע. כמה נקודות פתיחה:
- לבחור משימה אחת השבוע שתעשי "מספיק טוב" ולא מושלם
- לשים לב למילה "צריך" ולשאול: צריך לפי מי?
- לבקש עזרה בדבר אחד קטן, ולהתבונן במה שעולה
- לקבוע זמן קצר ביום שהוא רק שלך
- לוותר מראש על משהו אחד שלא באמת חשוב לך
מנוחה היא חלק מהחיים. אפשר לעצור לרגע, גם אם לא כל העבודה הושלמה. כתבתי על זה גם במאמר למה הנפש חייבת הפסקה.
על אשמה ועל הרצון לרצות
כשמתחילים לשחרר, מגיעה כמעט תמיד אשמה. זה טבעי. הדפוס הישן מנסה להחזיר את הסדר המוכר. נשים רבות גם מגלות כמה הן רגילות לרצות אחרים, עד שהן כבר לא יודעות מה הן עצמן רוצות. על כך אפשר לקרוא במאמר להיפטר מתסמונת המרצה.
האשמה שיכולה לעלות, אומרת לפעמים שאת עושה משהו חדש, לא בהכרח משהו לא טוב.
דוגמא אישית
אנחנו מתלמדות את הילדים שלנו הרבה דרך המעשים ופחות דרך המילים.
את יכולה לעצור ולשאול את עצמך, אם זו הייתה הבת שלך, מה היית אומרת לה? "תמשיכי להחזיק על עצמך הכל, גם במחיר את שחיקה וקריסה " ? או "מותר לך לבחור אחרת, מותר לך גם לנוח, את טובה כפי שאת"?
את מוזמנת להתייחס אל עצמך באותה חמלה שכנראה תתייחסי אל ביתך, או אל חברה טובה
לסיום
האישה שמחזיקה הכל ראויה שגם יחזיקו אותה. ההחלמה משחיקה מתחילה ברגע שבו את מרשה לעצמך להיות אדם ולא מכונה. יש בך גרעין בריא שיודע מה את צריכה. לפעמים רק צריך מקום שקט כדי לשמוע אותו.
אם את מזהה את עצמך בדברים, אשמח לפגוש אותך בטיפול פרטני, ולחשוב יחד איך להניח חלק מהמשא.
