כשהבן או הבת מסרבים לטיפול: איך מציעים ומה לא להגיד

אתם רואים שהבן או הבת שלכם מתקשים. אתם מציעים טיפול, ומקבלים דלת סגורה. "אני לא משוגע", "זה לא יעזור", "תעזבו אותי".

הסירוב הזה מתסכל ומפחיד. אבל הוא גם טבעי מאוד בגיל ההתבגרות. מתבגרים נאבקים על עצמאות, וכל הצעה מההורים עלולה להישמע כמו ניסיון שליטה.

במאמר הזה אשתף מה אני רואה בקליניקה: איך מציעים טיפול בדרך שמשאירה פתח, ומה כדאי להימנע מלומר.

למה מתבגרים מסרבים

מאחורי הסירוב יש בדרך כלל סיבה. לפעמים זו בושה. לפעמים פחד שמשהו "לא בסדר" איתם. לפעמים חשש שהמטפלת תהיה עוד מבוגר שמסביר להם מה לעשות.

יש גם מתבגרים שכבר ניסו טיפול ולא הרגישו חיבור.  ויש מתבגרים עם לו"ז עמוס כל כך שטיפול נראה כיוד מעמסה. כשמבינים מה עומד מאחורי ה"לא", אפשר לענות לו ולא רק להילחם בו.

לבחור רגע נכון

שיחה על טיפול לא תצליח באמצע ריב או מיד אחרי משבר. כדאי לבחור זמן רגוע, בלי קהל ובלי לחץ. נסיעה באוטו או הליכה משותפת הן לפעמים מקום טוב יותר מישיבה מול השולחן.

לדבר על מה שאתם רואים

במקום לומר "יש לך בעיה", אפשר לתאר מה אתם רואים ומה אתם מרגישים. "אני שמה לב שקשה לך לישון ושאתה פחות יוצא. אני דואגת לך."

כך הטיפול מוצג כתמיכה ולא כתיקון. המסר הוא: יכול להיות לך מקום משלך, שתוכל לקבל בו עזרה בחלקים שלפעמים מאתגרים.

מה לא כדאי להגיד

• "אם לא תלך, תהיה בעונש." טיפול בכפייה רק מחזק התנגדות.
• "המטפלת תסדר אותך." זה מציג את הטיפול כמשהו שעושים לו, לא איתו.
• "כולם רואים שמשהו לא בסדר איתך." זה מעורר בושה.
• "אני כבר לא יודעת מה לעשות איתך." זה מעביר אליו את האחריות לייאוש שלכם.

לתת בחירה אמיתית

אנשים נוטים לשתף פעולה כשיש להם בחירה. אפשר להציע אפשרויות: לבחור יחד מטפלת, להתחיל בפגישה אחת לניסיון, לבחור בין סוגי טיפול שונים (למשל רק בשיחות או טיפול באמנות).

"בוא ננסה פגישה אחת. אם לא תתחבר, נחשוב יחד מה הלאה." משפט כזה מוריד הרבה לחץ. הוא מחזיר למתבגר תחושת שליטה.

להסביר מה זה טיפול

הרבה מתבגרים מדמיינים ספה, שאלות חודרניות ומבוגר שקובע מה נכון. כדאי להסביר שבטיפול הם מחליטים מה לשתף. שיש מקום גם לשתיקה. ושמה שנאמר נשאר בחדר, מלבד מצבים של סכנה.

עבור חלק מהמתבגרים, עבודה עם חומרים, ציור או יצירה פותחת דלת שמילים לא פותחות.

ואם התשובה עדיין לא

לפעמים התשובה נשארת "לא", לפחות לעכשיו.  אפשר להשאיר את ההצעה פתוחה ולחזור אליה בעוד זמן.זה לא סוף הדרך.

כדאי גם לבדוק אם יש מבוגר אחר שהמתבגר סומך עליו, למשל  דודה, מאמן, יועצת בית הספר. לפעמים אותה הצעה נשמעת אחרת כשהיא מגיעה ממישהו שאינו ההורה. אפשר בהחלט להרחיב את  רשת התמיכה, זה לא

אומר שוויתרתם על התפקיד ההורי.

בינתיים, אתם יכולים להתחיל בעצמכם. הדרכת הורים היא לעיתים קרובות הצעד הראשון והמשמעותי ביותר. כשההורים משנים משהו, גם המתבגר מרגיש את זה.

חשוב לזכור: אם יש סימנים של סכנה, כמו דיבור על פגיעה עצמית או על מוות, אל תחכו לחכות להסכמה. פנו מיד לעזרה מקצועית, ובמצב חירום התקשרו למד"א 101 או פנו לחדר מיון.

לסיום

סירוב לטיפול דורש הקשבה, סבלנות והבנה. הוא לא מעיד על כישלון. כבוד ובחירה פותחים יותר דלתות מכל לחץ.

אפשר לקרוא גם האם הילד שלי זקוק לטיפול? ושאלות ותשובות על טיפול באמנות. ואם תרצו להתחיל דווקא מכם, אני מזמינה אתכם להכיר את הדרכת ההורים.