על סודיות ואמון בטיפול במתבגרים

זוג הורים וילד עם הגב למצלמה מביטים בשקיעה לבושים לבן

תמצית מאמר

הורים רוצים לדעת מה קורה בטיפול, ומתבגרים צריכים מקום בטוח ופרטי. במאמר הזה אני מסבירה איך אני בונה את האיזון: סודיות למתבגר, עדכונים כלליים ופגישות הורים, וחריגה ברורה כשיש סכנה לביטחון.

כשהורים מביאים מתבגר לטיפול, עולה כמעט תמיד אותה שאלה: מה אנחנו נדע? הורים רוצים להבין מה קורה. מתבגרים רוצים מקום שבו לא ישפטו אותם ולא ידווחו עליהם.

שני הצרכים לגיטימיים. האתגר הוא לבנות איזון שמכבד את שניהם. במאמר הזה אסביר איך אני עובדת עם מתבגרים, מה נשאר בחדר, ומה ההורים מקבלים.

 

למה סודיות כל כך חשובה למתבגר

גיל ההתבגרות הוא זמן של בניית זהות נפרדת. מתבגר צריך מקום שבו הוא יכול לומר דברים שעוד לא סגר עם עצמו. מחשבות, פחדים, כעסים, גם על ההורים.

אם הוא חושש שכל מילה תגיע הביתה, הוא ישתוק. בלי אמון אין טיפול. לכן הסודיות היא לא סוד נגד ההורים. היא התנאי שמאפשר לעבודה לקרות.

 

מה קורה בפגישות עצמן

הטיפול מתאים את עצמו למתבגר. יש מי שמדברים הרבה, ויש מי שמעדיפים לצייר, לבנות, לכתוב או פשוט לשבת. בטיפול באמנות היצירה עצמה היא שפה, ולפעמים היא אומרת יותר ממילים.

אני מחפשת יחד עם המתבגר את מה שחשוב לו, את החוזקות שלו ואת הבחירות שעומדות בפניו. המטרה היא לא לתקן אותו, אלא לעזור לו להכיר את עצמו ולמצוא דרך.

 

מה ההורים מקבלים

ההורים הם שותפים חשובים, גם כשהם לא נמצאים בחדר. בתחילת הדרך אנחנו נפגשים כדי להבין את הרקע ואת הדאגות. בהמשך יש עדכונים כלליים ופגישות הורים לפי הצורך.

  • תמונה כללית של התהליך: האם נוצר חיבור, ובאילו נושאים אנחנו עובדים בקווים כלליים.
  • כלים מעשיים להתמודדות בבית.
  • מקום לדאגות, לשאלות ולתסכול שלכם.
  • הבנה עמוקה יותר של מה שהמתבגר אולי מנסה לבטא.

מה שלא תקבלו הוא פירוט של מה שנאמר בפגישות.  זו הגנה על הקשר שבזכותו הטיפול עובד ולא מדובר בחוסר שקיפות .

 

כשיש סכנה, הכללים משתנים

לסודיות יש גבול ברור. כשעולה חשש ממשי לביטחונו של המתבגר או לביטחונם של אחרים, אני מחויבת לפעול. במצבים כאלה ההורים מעודכנים, ולעיתים גם גורמים מקצועיים נוספים.

אני אומרת את זה למתבגר כבר בפגישה הראשונה, בצורה פשוטה וברורה. כשהכללים ידועים מראש, האמון לא נשבר. ככל שאפשר, אני משתפת אותו לפני שאני פונה להורים, ומחפשת יחד איתו איך לעשות את זה.

 

איך אתם יכולים לתמוך באמון

יש כמה דברים קטנים שעושים הבדל גדול:

  • לא לחקור אחרי פגישה. "איך היה?" זה מספיק.
  • לא לבקש מהמטפלת "רק לספר לכם בשקט".
  • לכבד את קצב התהליך, גם כשלא רואים שינוי מיד.
  • להגיע לפגישות ההורים בפתיחות.

שותפות, לא תחרות

לפעמים הורים מרגישים שהמטפלת "לוקחת" מהם את הילד, או שהוא משתף אותה יותר מאשר אותם. זה מובן. אבל המטרה של הטיפול היא דווקא לחזק את הקשר בבית, לא להחליף אותו.

כשההורים מרגישים מוחזקים ומעודכנים, ובמקביל המתבגר מרגיש בטוח, נוצר משולש של אמון. מתוך המשולש הזה מגיע השינוי.

בפגישות ההורים אני גם מזמינה אתכם להתבונן בעצמכם. מה מעורר בכם את הדאגה הגדולה ביותר? מה עובד בבית, ומה נתקע? לפעמים השינוי הכי משמעותי מתחיל דווקא שם, בצד שלכם של הקשר.

לסיום

טיפול במתבגר הוא עבודה עדינה של איזון. פרטיות למתבגר, שותפות להורים, ובטיחות מעל הכול. כשכל הצדדים מכירים את הכללים מראש, קל יותר לסמוך.

לקריאה נוספת: הפגישה הטיפולית הראשונה, מי מפחד מהדרכת הורים? ושאלות נפוצות. ואם תרצו לשמוע עוד על הדרך שבה אני עובדת, אני מזמינה אתכם להכיר את הטיפול הפרטני בקליניקה.

רוצה לעבוד על זה בטיפול?

אם משהו במאמר הזה נגע בך, אפשר להמשיך ממנו לתהליך אישי. אני מלווה נשים, הורים ומטפלות בקליניקה ברמת השרון:

לתיאום שיחת היכרות
שלי צרפתי, מטפלת באמנות ופסיכותרפיסטית

על הכותבת: שלי צרפתי

מטפלת באמנות (M.A., לסלי קולג'), פסיכותרפיסטית בגישה אינטגרטיבית ומדריכה מוסמכת ביה"ת (מ.ר. 1295), עם למעלה מ-20 שנות ניסיון קליני. מטפלת בנשים, בהורים ובבני נוער בקליניקה ברמת השרון. עוד עליי

עוד מאמרים בנושא

כלי נגישות