לחיות עד הסוף: מה המוות יכול ללמד אותנו על החיים

כביש פתוח וברקע שקיעה

תמצית מאמר

רובנו מעדיפות לא לחשוב על המוות, אבל המפגש עם הסופיות יכול להזכיר שהזמן מוגבל ולעורר שאלות על האופן שבו באמת רוצים לחיות. מוצעות דרכים לפתוח את השיחה, בדיבור, בכתיבה וביצירה, לצד התבוננות בתחושת ההחמצה, בהשפעת משבר על סדרי העדיפויות ובקשר שממשיך גם עם מי שמת.

מוות. אפילו המילה הזאת יכולה לעורר בנו כובד.

אנחנו יודעים שהוא חלק מהחיים, ובכל זאת רוב הזמן אנחנו מעדיפות לא לחשוב עליו. יש עבודה, ילדים, זוגיות, סידורים ותוכניות. החיים מושכים אותנו קדימה, והמוות נשאר אי שם בקצה התודעה.

לפעמים דווקא בתקופות של שינוי, משבר, מחלה או אובדן, המחשבה עליו מתקרבת. היא יכולה לעורר פחד ועצב, אבל היא יכולה גם להזכיר לנו משהו פשוט: הזמן שלנו כאן מוגבל.

המחשבה הזאת יכולה לגרום לנו לעצור ולשאול את עצמנו איך אנחנו באמת רוצות לחיות.

 

למה כל כך קשה לנו לדבר על המוות?

 

בחברה שלנו המוות נמצא במידה רבה מחוץ לשגרת החיים. אנחנו מדברות על בריאות, על הזדקנות ועל איכות חיים, אבל השיחה על הסוף עדיין יכולה להרגיש מאיימת.

יש אנשים שנמנעים מלדבר על צוואה או על רצונות הקשורים לסוף החיים. אחרים מעדיפים לא לשאול אדם חולה מה הוא באמת רוצה או ממה הוא מפחד.

לפעמים ההימנעות נותנת תחושה של הגנה. כשלא מדברים על המוות, אפשר להרגיש שהוא רחוק מאיתנו.

אבל עבור אנשים מסוימים דווקא האפשרות לדבר עליו יכולה להפחית מעט מהפחד. שיחה פתוחה מאפשרת לומר דברים שנשארו הרבה זמן בפנים: פחד, אהבה, חרטה, תודה, בקשת סליחה או רצון להיפרד.

כאשר המוות מגיע לאחר מחלה ממושכת, יכולה להיפתח תקופה שיש בה מקום לסגירת מעגלים, להעמקת קשרים ולשיחות שלא תמיד מצאנו להן זמן קודם.

 

מה המחשבה על המוות יכולה ללמד אותנו על החיים?

 

הידיעה שהחיים חד-פעמיים משנה לפעמים את האופן שבו אנחנו מסתכלות על הזמן.

פתאום אפשר לשאול:

איך אני רוצה לחיות את השנים הקרובות?

מה באמת חשוב לי?

מה אני דוחה כבר הרבה זמן?

עם מי אני רוצה להיות קרובה יותר?

מה הייתי רוצה לעשות, גם אם קצת מפחיד אותי?

השאלות האלה יכולות להגיע באמצע החיים, גם בלי אירוע דרמטי. לפעמים משהו בתוכנו מתחיל לבקש שינוי.

התשובות יכולות להיות פשוטות מאוד: יותר זמן עם הילדים, קשר קרוב יותר עם חברה, נסיעה שתמיד חלמנו עליה, עבודה שיש בה יותר משמעות, פחות ריצוי או יותר מקום לעצמנו.

הידיעה שהזמן מוגבל יכולה לעזור לנו להבחין בין מה שאנחנו באמת רוצות לבין הדברים שאנחנו ממשיכות לעשות מכוח ההרגל.

 

ומה קורה כשאנחנו פוגשות את תחושת ההחמצה?

 

ההתבוננות על הזמן שעובר יכולה להיות גם כואבת.

אנחנו עשויות להיזכר בהחלטות שלא קיבלנו, בקשרים שהתרחקו, בחלומות שנדחו ובשנים שבהן היינו עסוקות כל כך בלהחזיק את החיים, עד שלא עצרנו לשאול אם אלה החיים שרצינו.

הפער בין החיים שאנחנו חיות לבין החיים שדמיינו לעצמנו יכול לעורר עצב וחרטה.

אבל בתוך ההכרה הזאת יכולה להופיע גם שאלה אחרת:

מה עדיין אפשרי עבורי?

אי אפשר לשנות את כל מה שכבר היה. אפשר להסתכל על מה שיש מכאן והלאה ולבדוק מה עדיין נמצא בתחום הבחירה שלנו.

לפעמים זו יכולה להיות נקודת התחלה לשינוי.

 

איך מחלה או משבר יכולים לשנות את נקודת המבט שלנו?

 

מחלה, אובדן או משבר משמעותי יכולים לגרום לנו לעצור ולהסתכל מחדש על סדרי העדיפויות שלנו.

פתאום דברים שבעבר נראו מובנים מאליהם מקבלים משמעות אחרת: זמן עם המשפחה, חברות, גוף שמאפשר לנו לנוע, שיחה טובה, יציאה לטבע או אפילו רגע שקט.

לא כל משבר מוביל לצמיחה, ולא צריך למצוא משמעות בכל כאב. לפעמים הוא פשוט כואב.

אבל כאשר נוצרת אפשרות להתבונן במה שקורה, היא יכולה לעזור לנו לזהות מה חשוב לנו ולשאול כיצד אנחנו רוצות לחיות בתוך המציאות שנוצרה.

 

איך אפשר להתחיל לדבר על המוות?

 

לפעמים הדרך להתחיל היא פשוט לדבר.

אפשר לדבר עם בן או בת הזוג על רצונות הקשורים לסוף החיים. אפשר לשאול הורה מבוגר על זיכרונות, על דברים שהיה רוצה להשאיר אחריו או על האופן שבו היה רוצה שיזכרו אותו.

אפשר גם לכתוב.

מכתב לאדם אהוב. כמה מילים על הדברים שחשובים לנו. מחשבות על מה היינו רוצות שיישאר אחרינו.

כתיבה כזאת יכולה להיות דרך להקשיב לעצמנו.

אפשר ליצור אלבום תמונות, לאסוף סיפורים משפחתיים, לבקר במקום משמעותי או ליצור משהו שמנציח אדם אהוב.

יש אנשים שמוצאים משמעות גם במדיטציה או במסורות רוחניות שעוסקות בסופיות ובחיבור לרגע הנוכחי.

 

מה הייתי עושה אם ידעתי שנשארה לי שנה?

 

זו שאלה שאני אוהבת במיוחד, מפני שהיא יכולה לעזור לנו לראות את החיים מזווית אחרת.

אם הייתי יודעת שהשנה הקרובה משמעותית במיוחד, עם מי הייתי רוצה להיות?

לאן הייתי רוצה לנסוע?

מה הייתי רוצה לעשות?

ממה הייתי רוצה להיפרד?

מה הייתי רוצה להתחיל?

ולפעמים השאלה המעניינת ביותר היא:

מה הייתי מפסיקה לעשות?

התשובות יכולות ללמד אותנו משהו על החיים שאנחנו רוצות לחיות כבר עכשיו.

 

ומה קורה לקשר שלנו עם אדם שמת?

 

המוות משנה את הקשר, אבל הזיכרון והאהבה אינם נעלמים יחד עם האדם.

אחרי אובדן, הקשר יכול להמשיך להתקיים דרך זיכרונות, סיפורים, תמונות, חפצים, הרגלים ואפילו משפטים שאנחנו מוצאות את עצמנו אומרות בדיוק כמו האדם שאיננו.

הגעגוע יכול להיות כואב מאוד, ובו בזמן הוא מספר משהו על הקשר שהיה.

עם הזמן אנחנו לומדות לחיות עם הידיעה שהאדם איננו נוכח בחיינו כפי שהיה. הקשר מקבל צורה אחרת, והאדם שאיבדנו ממשיך להיות חלק מהסיפור שלנו.

 

ובסופם של דברים

 

המחשבה על המוות יכולה להיות קשה. היא יכולה לעורר פחד, עצב, געגוע וחוסר ודאות.

ובכל זאת, לפעמים המפגש איתה מאפשר לנו להסתכל אחרת על החיים.

הוא מזכיר לנו שהזמן שלנו מוגבל, שהקשרים שלנו יקרים ושיש דברים שכדאי לומר ולעשות בעודנו יכולות.

אולי השאלה אינה רק כמה זמן יש לנו, אלא מה אנחנו רוצות לעשות עם הזמן שיש לנו.

לחיות עד הסוף יכול להיות גם דבר פשוט מאוד: להיות קצת יותר קרובה לעצמי, לאנשים שאני אוהבת ולחיים שאני רוצה לחיות.

רוצה לעבוד על זה בטיפול?

אם משהו במאמר הזה נגע בך, אפשר להמשיך ממנו לתהליך אישי. אני מלווה נשים, הורים ומטפלות בקליניקה ברמת השרון:

לתיאום שיחת היכרות
שלי צרפתי, מטפלת באמנות ופסיכותרפיסטית

על הכותבת: שלי צרפתי

מטפלת באמנות (M.A., לסלי קולג'), פסיכותרפיסטית בגישה אינטגרטיבית ומדריכה מוסמכת ביה"ת (מ.ר. 1295), עם למעלה מ-20 שנות ניסיון קליני. מטפלת בנשים, בהורים ובבני נוער בקליניקה ברמת השרון. עוד עליי

עוד מאמרים בנושא

ילדה עומדת מול אמא שנראת מטושטשת, מחזיקה לב מאחורי גבה
נשים בתקופות שינוי
שלי צרפתי

דברים שלמדתי מאמא – איך הילדות ממשיכה איתנו לבגרות

הקשר עם אמא משאיר בנו חותם, אבל כשנשארים רק בשאלה מי אשם, אפשר להיתקע בעבר. אפשר להחזיק תמונה מורכבת של אמא, לזהות דפוסים שנוצרו בילדות ולשאול מה עושים היום עם מה שקיבלנו. בלי להאשים ובלי למחוק, אפשר לבחור מה לקחת הלאה ומה לעצור.

לקריאת המאמר
זר כלה מונח על אדמה יבשה
נשים בתקופות שינוי
שלי צרפתי

להפטר מתסמונת המרצה

ריצוי יכול להיראות כמו נדיבות, אבל כשהוא הופך להרגל הוא מרחיק אותך מעצמך ומעייף. המאמר מסביר מאיפה מגיע הקושי להגיד לא, ומציע תרגיל פשוט: לשים סימן שאלה אחרי "חייבת" ולשאול "מה אני רוצה?", כדי להתחיל להציב גבולות בלי לוותר על הרגישות והנדיבות.

לקריאת המאמר
משבר אמצע החיים וההורות המיוחדת
הורות ילדים ומתבגרים
שלי צרפתי

משבר אמצע החיים וההורות המיוחדת

עבור אימהות לילדים עם צרכים מיוחדים, משבר אמצע החיים מביא שאלות קיומיות לצד הדאגה המתמשכת לילד: מי אני, והאם מימשתי את עצמי? המאמר מזכיר שאפשר ״לחשב מסלול מחדש״ ולפנות מקום גם לעצמך, ושהשינוי דורש אומץ ואקטיביות. הוא מצביע על מקורות תמיכה כמו טיפול מקצועי, קבוצות תמיכה ופורומים לאימהות.

לקריאת המאמר
כלי נגישות