דברים שלמדתי מאמא – איך הילדות ממשיכה איתנו לבגרות

ילדה עומדת מול אמא שנראת מטושטשת, מחזיקה לב מאחורי גבה

תמצית מאמר

הקשר עם אמא משאיר בנו חותם, אבל כשנשארים רק בשאלה מי אשם, אפשר להיתקע בעבר. אפשר להחזיק תמונה מורכבת של אמא, לזהות דפוסים שנוצרו בילדות ולשאול מה עושים היום עם מה שקיבלנו. בלי להאשים ובלי למחוק, אפשר לבחור מה לקחת הלאה ומה לעצור.

ברוב הטיפולים, בשלב מסוים, המטופלת תזכיר את אמא שלה.

לפעמים היא נוכחת כבר מהדקה הראשונה של השיחה, ולפעמים היא מסתתרת בין המילים, עד שמתחילים לגלות עד כמה ההשפעה שלה חיה בתוך הבחירות שלנו, במערכות היחסים שלנו ובאופן שבו אנחנו תופסות את עצמנו.

יש נשים שמתקשות לדבר על אמא שלהן. יש כאלה שהיא נוכחת אצלן כמעט בכל שיחה. ויש נשים שהקשר עם אמא שלהן מורכב כל כך, שקשה להכניס אותו למשפט אחד.

בחרתי לכתוב על אמא מזווית קצת אחרת.

בטיפול אנחנו פוגשות לא פעם את המשפט: “בגלל שאמא שלי הייתה ככה, אני היום ככה”. יש בו אמת. הילדות שלנו משפיעה עלינו. הקשר עם ההורים, האווירה בבית, הדרך שבה קיבלנו אהבה, ביקורת, גבולות או הגנה, כל אלה משאירים חותם.

אבל אם נשארים רק בשאלה מי אשם במה שקורה לי היום, אנחנו עלולות להישאר תקועות בעבר.

השאלה שמעניינת אותי יותר היא:

מה אני עושה היום עם מה שקיבלתי?

 

מה אנחנו לוקחות איתנו מהבית?

 

כל אחת מאיתנו מגיעה עם סיפור.

יש מי שגדלה בבית שבו היו הרבה ביקורת וציפיות. יש מי שגדלה עם אמא חרדתית שהזהירה אותה שוב ושוב מפני העולם. יש מי שחוותה אמא מרוחקת, מתקשה בקרבה או לא פנויה רגשית. אחרות גדלו בתוך קשר קרוב מאוד, לפעמים עד כדי קושי להיפרד וליצור גבולות.

לפעמים היו בבית גם דברים טובים וגם דברים מכאיבים.

וזה אולי אחד הדברים המורכבים ביותר בהתבוננות על ההורים שלנו בבגרות: אנחנו לא חייבות לבחור בין “אמא שלי הייתה נפלאה” לבין “אמא שלי הרסה לי את החיים”.

אפשר להחזיק תמונה מורכבת יותר.

אמא יכולה הייתה לאהוב אותנו מאוד, ובכל זאת לפגוע בנו במקומות מסוימים.

היא יכולה הייתה לעשות כמיטב יכולתה, ובכל זאת להשאיר בנו חוויות שהשפיעו עלינו.

והיא, כמו כולנו, הייתה גם בת של מישהו. היא הגיעה עם הסיפור שלה, עם החוויות שלה, עם מה שקיבלה ועם מה שלא קיבלה.

להבין את זה לא אומר להצדיק הכול. זה אומר להתחיל לראות את הסיפור בצורה רחבה יותר.

בין מה שהיה לבין מי שאני היום

 

אחד הדברים המשמעותיים בתהליך טיפולי הוא ההפרדה בין העבר לבין ההווה.

אם גדלתי עם ביקורת, אולי למדתי להסתכל על עצמי דרך עיניים ביקורתיות.

אם גדלתי בבית שבו היה הרבה פחד, אולי למדתי להיות דרוכה.

אם למדתי שצריך לרצות אחרים כדי לקבל אהבה, אולי גם היום קשה לי להגיד “לא”.

אם לא היה הרבה מקום לרגשות שלי, אולי למדתי להסתיר אותם או להסתדר לבד.

אלה דפוסים שנוצרו מסיבה מסוימת. הם עזרו לנו אז להתמודד עם העולם כפי שחווינו אותו.

אבל מה שעזר לנו כילדות לא בהכרח משרת אותנו כאנשים בוגרות.

וכאן מתחילה האפשרות לשינוי.

אפשר להבין את העבר, לא חייבים למחוק אותו. הוא חלק מהסיפור של מי שאנחנו היום.

לא להילחם במה שהיה, אלא להתחיל לבחור מה אנחנו רוצות לקחת איתנו הלאה.

 

מה אפשר לעשות עם מה שקיבלנו?

 

אמא ביקורתית יכולה להשאיר אותנו עם קול פנימי שאומר שאנחנו אף פעם לא מספיק טובות.

בבגרות אפשר להתחיל לזהות את הקול הזה ולשאול: האם זו באמת הדרך שבה אני רוצה לדבר אל עצמי?

אמא חרדתית יכולה ללמד אותנו שהעולם הוא מקום שצריך להיזהר בו כל הזמן.

בבגרות אפשר ללמוד להבחין בין סכנה אמיתית לבין פחד שהפך להרגל.

קשר עם אמא שלא הייתה פנויה רגשית יכול להשאיר געגוע עמוק לקרבה.

בבגרות אפשר ללמוד לזהות את הצורך הזה, לתת לו מקום ולבנות קשרים שבהם יש יותר הדדיות וביטחון.

אמא חודרנית או קשר שהיה בו מעט מקום לעצמאות יכולים להקשות על הצבת גבולות.

בבגרות אפשר להתחיל לשאול איפה אני מסתיימת ואיפה האחר מתחיל, ומה באמת באחריותי.

וכך, בהדרגה, אנחנו יכולות להתחיל להפריד בין הקולות שקיבלנו לבין הקול שלנו.

לא להאשים ולא למחוק

 

בעיניי, המטרה היא לא להגיע למסקנה שאמא אשמה בכל מה שקורה לנו.

אבל גם לא צריך למהר לסלוח, להבין או למצוא את “הטוב” בכל דבר שקרה.

לפעמים משהו היה פשוט כואב.

היכולת להתבונן ולתת הכרה למה שהיה, בלי להקטין אותו היא חלק משמעותי מתהליך של שינוי.

אפשר לומר:

זה מה שחוויתי.

זה השפיע עליי.

זה חלק מהסיפור שלי.

אבל זה לא חייב להיות כל הסיפור שלי.

העבר משפיע עלינו, אבל הוא לא חייב להכתיב את כל המשך הדרך.

 

ומה למדתי מאמא?

 

אולי זו השאלה שאני הכי אוהבת בסופו של דבר.

לא רק מה אמא שלי עשתה לי, אלא גם:

מה למדתי ממנה?

מה אני רוצה לקחת איתי?

מה אני רוצה לעשות אחרת?

איזה ערכים קיבלתי ממנה ואני רוצה לשמור?

ואילו דפוסים אני רוצה לעצור אצלי?

לפעמים דווקא מתוך ההתבוננות הזאת אנחנו מגלות שיש בנו הרבה יותר בחירה ממה שחשבנו.

אנחנו יכולות לקחת איתנו את החוזקות, הערכים, הרגישות והחוכמה שקיבלנו.

ואנחנו יכולות גם להחליט שהסיפור ממשיך אחרת.

לא תמיד אפשר לעשות את הדרך הזו לבד. לפעמים צריך מקום בטוח שבו אפשר לחזור לסיפורים הישנים, להבין איך הם ממשיכים לפעול בהווה, ולבחון בהדרגה אפשרויות חדשות.

כי בסופו של דבר, השאלה אינה רק מאיפה באנו.

השאלה היא גם מה אנחנו בוחרות לעשות עם מה שקיבלנו, ולאן אנחנו רוצות ללכת מכאן.

רוצה לעבוד על זה בטיפול?

אם משהו במאמר הזה נגע בך, אפשר להמשיך ממנו לתהליך אישי. אני מלווה נשים, הורים ומטפלות בקליניקה ברמת השרון:

לתיאום שיחת היכרות
שלי צרפתי, מטפלת באמנות ופסיכותרפיסטית

על הכותבת: שלי צרפתי

מטפלת באמנות (M.A., לסלי קולג'), פסיכותרפיסטית בגישה אינטגרטיבית ומדריכה מוסמכת ביה"ת (מ.ר. 1295), עם למעלה מ-20 שנות ניסיון קליני. מטפלת בנשים, בהורים ובבני נוער בקליניקה ברמת השרון. עוד עליי

עוד מאמרים בנושא

אשה שרואים רק את חלק הגוף התחתון ולצידה מזוודות מבד מהגב
נשים בתקופות שינוי
שלי צרפתי

היית אמורה להרגיש בסדר. אז למה אני מתפרקת מבפנים?

לפעמים מבחוץ הכל נראה בסדר, ובפנים משהו כבר לא מסתדר: עייפות, ריחוק מעצמך או קושי לדעת מה את רוצה. תחושת ההתפרקות יכולה להיות תחילתו של שינוי פנימי, שלב מעבר שמורין מורדוק תיארה ב״מסע הגיבורה״. אפשר להגיע לטיפול גם בלי תשובות, ולהתחיל משם, בקצב שמתאים לך.

לקריאת המאמר
אשה צעירה צועדת מול הים מבט מהגב
ידע וכלים למטפלים
שלי צרפתי

כשהחיים יוצאים משליטה: למה המוח חושב שלילי ומה אפשר לעשות

כשהחיים יוצאים משליטה עולים חוסר אונים, הצפה רגשית ותגובות בגוף. המוח, שנועד להגן עלינו, נוטה דווקא אז לחשיבה שלילית. המאמר מסביר למה זה קורה ומציע שמונה דרכים מעשיות להחזיר תחושת יציבות: לזהות מה בשליטתנו, להפריד בין מחשבה למציאות, לצמצם חשיפה, לחזור לכאן ועכשיו ולהיעזר בכתיבה וביצירה.

לקריאת המאמר
משבר אמצע החיים וההורות המיוחדת
הורות ילדים ומתבגרים
שלי צרפתי

משבר אמצע החיים וההורות המיוחדת

עבור אימהות לילדים עם צרכים מיוחדים, משבר אמצע החיים מביא שאלות קיומיות לצד הדאגה המתמשכת לילד: מי אני, והאם מימשתי את עצמי? המאמר מזכיר שאפשר ״לחשב מסלול מחדש״ ולפנות מקום גם לעצמך, ושהשינוי דורש אומץ ואקטיביות. הוא מצביע על מקורות תמיכה כמו טיפול מקצועי, קבוצות תמיכה ופורומים לאימהות.

לקריאת המאמר
כלי נגישות