יש מתבגרים שקשה להם לדבר. לא כי אין להם מה להגיד, אלא כי המילים עוד לא שם. שאלה ישירה כמו "מה אתה מרגיש?" נתקלת בשתיקה או במשיכת כתפיים.
טיפול באמנות מציע דרך אחרת. דרך הצבע, החומר והדימוי, אפשר לבטא דברים שעוד אין להם שם. כמטפלת באמנות כבר יותר מעשרים שנה, אני רואה שוב ושוב איך הדלת הזאת נפתחת.
במאמר הזה אסביר מה קורה בטיפול באמנות עם נוער, ולמי הוא מתאים במיוחד.
מה זה טיפול באמנות
טיפול באמנות הוא טיפול שבו תהליכי יצירה ואומנות הם חלק מתהליך הטיפול הנפשי. המתבגר מצייר, מפסל, בונה, מדביק או כותב. אחר כך, אם הוא רוצה, אנחנו מתבוננים יחד במה שנוצר.
לא צריך לדעת לצייר. אין כאן ציון, ואין "יפה" או "מכוער". היצירה היא לא מבחן, היא שפה.
למה זה מתאים לגיל ההתבגרות
מתבגרים נמצאים בין ילדות לבגרות. הם רוצים פרטיות, ובו בזמן מלאים ברגשות עזים. שיחה פנים מול פנים עם מבוגר עלולה להרגיש מאיימת.
כשיש חומר בידיים, המבט לא חייב להיות מופנה זה אל זה. הגוף עסוק, והלחץ יורד. הרבה פעמים דווקא בזמן שהידיים עובדות, עולים הדברים החשובים באמת.
בנוסף, לפעמים אין עדיין מילים למה שמכביד, או קשה לדבר באופן יציר וכאן האמנות נכנסת כשפה נוספת, המאפשרת את הביטוי הנפשי.
למי זה מתאים במיוחד
- מתבגרים שמתקשים לבטא רגשות במילים.
- בני נוער סגורים, ביישנים או חשדניים כלפי טיפול.
- מי שעוברים משבר, אובדן, גירושי הורים או מעברים.
- מתבגרים עם חרדה, כעס או קושי בוויסות רגשי.
- בני נוער על הרצף האוטיסטי, שלעיתים מוצאים ביצירה ערוץ נוח ובטוח.
- מתבגרים יצירתיים, שאוהבים לצייר, לכתוב או ליצור.
מה קורה בפגישה
כל פגישה שונה. לפעמים המתבגר מגיע עם רעיון. לפעמים הוא בוחר חומר ונותן לו להוביל. לפעמים אני מציעה הזמנה פשוטה, כמו לצייר את מזג האוויר הפנימי שלו השבוע.
אני משלבת התבוננות אינטגרטיבית, מעולמות הפסיכולוגיה לצד ההתמקדות והאמנות. אנחנו יכולים לשם לב לתחושה בגוף, למה שהיצירה מעוררת, ולבחירות שהוא עושה. כך היצירה הופכת לגשר בין העולם הפנימי לבין המילים.
לפעמים אנחנו לא מפרשים את היצירה בכלל. אני לא אומרת למתבגר מה הציור שלו "אומר". אני שואלת אותו. מה הוא רואה? מה היה רוצה לשנות? איזו כותרת היה נותן לו? התשובות שלו חשובות יותר מכל פרשנות שלי.
מה משתנה עם הזמן
הורים מספרים לא פעם שהמתבגר מחכה לפגישות, גם אם בבית הוא לא מדבר עליהן. לאט לאט נבנה ביטחון. היכולת לזהות רגש, לתת לו צורה ולהחזיק אותו גדלה.
מה שנלמד מול הדף עובר גם לחיים. למשל מתבגר שגילה שאפשר לטעות ביצירה ולהמשיך, לומד משהו גם על טעויות בכיתה ובחברות.
הטיפול הוא מיקרוקוסמוס לחוויה של החוץ, וכאן גם אפשר להיות עם הדברים ולהרחיב את אפשרויות ההתמודדות.
מה עם ההורים
היצירות שייכות למתבגר. אני לא מראה אותן להורים בלי הסכמתו. הפרטיות הזאת היא חלק מהאמון שבונה את הטיפול.
עם זאת, ההורים שותפים. יש פגישות הורים ועדכונים כלליים, ואם עולה סכנה לביטחונו של המתבגר, ההורים מעודכנים. כך הטיפול מחזיק גם את המתבגר וגם את הבית.
מתי זה פחות מתאים
יש מתבגרים שמעדיפים שיחה ישירה ולא מתחברים לחומרים. וזה בסדר. גם בטיפול באמנות אין חובה ליצור בכל פגישה. הטיפול מתאים את עצמו למתבגר, ולא להפך.
במצבים מורכבים מאוד, כמו סכנה מיידית, נדרשת קודם כול הערכה ותמיכה מקצועית רחבה יותר. טיפול באמנות יכול להשתלב בהמשך כחלק מהתמונה.
לסיום
טיפול באמנות לא מבקש מהמתבגר להיות מישהו אחר. הוא נותן לו מקום להיות מי שהוא, בשפה שמתאימה לו. ומתוך המקום הזה, לא פעם, מתחיל שינוי אמיתי.
לקריאה נוספת: שאלות ותשובות על טיפול באמנות ועל מתבגרים ודימוי גוף. ואם תרצו לבדוק אם זה מתאים לבן או לבת שלכם, אני מזמינה אתכם להכיר את הטיפול הפרטני או ליצור קשר.
