תסמונת המתחזה אצל נשים בתקופות של שינוי

"מתישהו יגלו שאני לא באמת יודעת מה אני עושה".

הרבה נשים שמגיעות אליי לקליניקה מכירות את המחשבה הזו. הן מוכשרות, מנוסות ומצליחות. ובכל זאת הן מרגישות שהן "לא מספיקות", ושההצלחה שלהן היא מקרה.

לתחושה הזו יש שם: תסמונת המתחזה. היא מתעוררת במיוחד בתקופות של שינוי. במאמר הזה אסביר מה היא, למה היא פוגשת נשים דווקא בצמתים של החיים, ואיך אפשר להתמודד איתה.

מהי תסמונת המתחזה

את המושג תיארו לראשונה החוקרות פולין קלנס וסוזן איימס, בשנת 1978. הן זיהו נשים מצליחות שהטילו ספק מתמיד בהישגים שלהן, וחששו שיום אחד "ייחשפו".

זו לא אבחנה. זו תחושה מוכרת מאוד. לפי הערכות שונות, רוב האנשים יחוו אותה לפחות פעם אחת בחייהם.

הסימנים העיקריים:

• הצלחה מיוחסת למזל, לעיתוי או לעזרה של אחרים.
• מחמאות מרגישות לא מוצדקות.
• כל טעות קטנה נחווית כהוכחה לחוסר יכולת.
• יש צורך לעבוד קשה יותר מכולם, כדי ש"לא יגלו".

למה זה קורה דווקא בתקופות של שינוי

בתקופת מעבר אנחנו פוגשות תפקיד חדש. עוד אין לנו ניסיון בו, ועוד אין לנו הוכחות שאנחנו מסוגלות. זה המקום שבו הספק נכנס.

כמה מצבים מוכרים:

חזרה לעבודה אחרי לידה. פתאום מרגישות שהשתנו, שפספסו, שאחרות התקדמו. וגם בבית מרגישות שאינן אמהות "מספיק טובות".

שינוי קריירה. מתחילות תחום חדש בגיל מבוגר יותר. מולן אנשים צעירים עם ותק, והתחושה היא של מתחילה שמעמידה פנים.

קידום או תפקיד ניהולי. מקבלות אחריות חדשה, ובמקום גאווה עולה חשש: "בטח טעו כשבחרו בי".

אמצע החיים. ילדים שגדלים, זוגיות שמשתנה, שאלות על מה הלאה. גם בתחומים שבהם הן מנוסות, עולה ספק אם הן עדיין רלוונטיות.

למה נשים חוות את זה בעוצמה

ציפייה להצליח בכל התחומים. נשים רבות מרגישות שעליהן להצטיין גם בעבודה, גם בבית וגם בזוגיות. אי אפשר לעמוד בזה. לכן תמיד יש תחום שבו הן מרגישות שהן "נכשלות".

פרפקציוניזם. כשהרף הוא שלמות, כל הישג נראה קטן מדי. הסטנדרט הבלתי אפשרי הופך כל הצלחה לחלקית.

השוואה לאחרות. ברשתות החברתיות רואים את ההצלחות של כולן, ולא את הקשיים. ההשוואה הזו מזינה את התחושה ש"לכולן זה בא בקלות, רק לי לא".

הרגל להקטין את עצמנו. רבות למדו מגיל צעיר לא "להתרברב". ההרגל הזה מקשה גם לקבל מחמאה אמיתית.

מה המחיר

תסמונת המתחזה לא נשארת רק בראש. היא משפיעה על החיים.

• עבודה מעבר לכוחות, ושחיקה.
• ויתור על הזדמנויות, מתוך חשש "לא להצליח".
• קושי ליהנות מהישגים.
• ביקורת עצמית חריפה, שמכבידה גם על מצב הרוח.

לפעמים היא גם עוצרת את השינוי עצמו. אישה שרוצה לעבור תחום עלולה לוותר מראש, כי היא בטוחה שלא תתאים.

שתי אמיתות שאפשר להחזיק יחד

הספק לא אומר שאת לא מתאימה. לעיתים קרובות הוא סימן שאת לוקחת את התפקיד ברצינות.

אפשר להחזיק בבת אחת שני משפטים:

• אני מספיק טובה עכשיו. יש לי ידע, ניסיון ויכולות שמאפשרים לי לעשות את מה שאני עושה.
• יש לי עוד לאן להתפתח. אני ממשיכה ללמוד, וזה חלק טבעי מכל תפקיד חדש.

המשפט הראשון לא מבטל את השני. והשני לא מבטל את הראשון.

איך מתמודדים

לתת לתחושה שם. כשעולה "יגלו שאני לא יודעת", אפשר לזהות: זו התחושה המוכרת. היא לא בהכרח משקפת את המציאות.

לתעד הצלחות. לכתוב, אפילו בקצרה, מה הצלחת השבוע. כשהספק עולה, יש לאן לחזור.

לקבל מחמאה. במקום להסביר למה היא לא מוצדקת, פשוט לומר תודה.

לדבר על זה. כשמשתפות חברות או עמיתות, מגלות שרבות מרגישות אותו דבר. הבידוד נשבר.

להוריד את הרף. לא צריך להיות מושלמת בכל התחומים בו זמנית. אפשר לבחור מה חשוב עכשיו.

להשוות לעצמך. במקום להשוות לאחרות, לשאול: איפה הייתי לפני שנה? מה למדתי מאז?

מתי כדאי לפנות לטיפול

כשהספק העצמי עוצר אותך מלהתקדם, גוזל ממך שמחה או מוביל לשחיקה, טיפול יכול לעזור. בטיפול אפשר להבין מאיפה הקול המבקר מגיע, לבנות יחס מיטיב יותר לעצמך, ולעבור את תקופת השינוי עם יותר ביטחון.

על הקול הפנימי הזה כתבתי גם במאמרים להתיידד עם הביקורת העצמית ולהיפטר מתסמונת המרצה. למטפלות שמתמודדות עם אותה תחושה בעבודה המקצועית, כתבתי את תסמונת מתחזה: התמודדות ושינוי.

אם את בתקופה של שינוי ומרגישה שהספק מכביד, אפשר לקרוא על טיפול פרטני ולתאם שיחת היכרות.