מסכים, רשתות ותחושת ערך עצמי

הטלפון הוא כבר לא רק מכשיר. בשביל מתבגרים, הוא המקום שבו החברים נמצאים. שם הם מדברים, צוחקים, נפגעים ומשווים את עצמם לאחרים.

הורים רבים מרגישים שהמסכים לוקחים להם את הילד. הם מנסים להגביל, ונתקלים בכעס. בקליניקה אני רואה שהשאלה החשובה היא לא רק כמה זמן מסך, אלא מה המסך עושה לתחושת הערך העצמי.

במאמר הזה אשתף איך אני מסתכלת על הנושא, ומה יכול לעזור.

הצורך בשייכות

אדלר לימד שהצורך העמוק ביותר שלנו הוא להרגיש שייכים. בגיל ההתבגרות הצורך הזה מתעצם. הרשתות מציעות שייכות מיידית: לייק, תגובה, הודעה. אבל זו שייכות שבירה, שתלויה כל הזמן במבט של אחרים.

מתבגר שמרגיש שייך רק כשמגיבים לו, ירגיש שאין לו ערך כשהשקט מגיע.

חשוב לזכור שלרשתות יש גם צד טוב. מתבגרים מוצאים בהן חברים עם תחומי עניין דומים, יוצרים, לומדים ומרגישים פחות לבד. המטרה איננה להילחם בכלי עצמו, אלא לעזור להם להשתמש בו בדרך שמזינה אותם ולא מרוקנת אותם.

ההשוואה המתמדת

ברשתות כולם נראים מאושרים, יפים ומצליחים. מתבגרים יודעים בראש שזו תמונה ערוכה. אבל ברגש, ההשוואה עובדת. היא מעוררת תחושה של "אני לא מספיק".

ההשפעה הזו ניכרת במיוחד בדימוי הגוף. כתבתי על כך במאמר על מתבגרים ודימוי גוף.

סימנים שכדאי לשים לב אליהם

• מצב הרוח משתנה לפי התגובות ברשת.
• חרדה כשאין גישה לטלפון.
• הימנעות ממפגשים פנים אל פנים.
• ביקורת קשה על המראה או על החיים שלו.
• פגיעה בשינה בגלל גלילה בלילה.
• סימנים לפגיעה חברתית ברשת, כמו הסתגרות פתאומית אחרי שימוש בטלפון.

לא מלחמה, אלא שיחה

איסורים גורפים נוטים להיכשל. הם יוצרים מאבק כוחות, והמתבגר לומד להסתיר. במקום זה, אני ממליצה להורים לפתוח שיחה מתוך סקרנות:

• "מה את הכי אוהבת לראות שם?"
• "איך את מרגישה אחרי שאת גוללת הרבה זמן?"
• "יש דברים ברשת שמעציבים אותך?"

כשהמתבגר מרגיש שלא שופטים אותו, הוא מוכן לחשוב יחד. ומשם אפשר לבנות כללים משותפים.

כללים שנבנים יחד

כללים עובדים טוב יותר כשהמתבגר שותף להם. אפשר להסכים על זמנים בלי מסכים, כמו ארוחות או שעה לפני השינה. אפשר להשאיר טלפונים מחוץ לחדר בלילה. חשוב שגם ההורים יעמדו בכללים. מתבגרים לומדים ממה שאנחנו עושים, הרבה יותר ממה שאנחנו אומרים.

לחזק ערך עצמי מחוץ למסך

הדרך הטובה ביותר להתמודד עם השפעת הרשתות היא לבנות ערך עצמי ממקורות אחרים. תחביב, ספורט, יצירה, התנדבות, אחריות בבית. כל מקום שבו המתבגר מרגיש מסוגל ותורם.

בגישה האדלריאנית אנחנו מדברים על עידוד ולא על שבחים. לשים לב למאמץ, להתמדה ולתרומה, ולא רק לתוצאה או למראה. עוד על איזון בין עצמאות לבין הכוונה, במאמר על הורות ועצמאות.

מתי לפנות לעזרה

אם השימוש במסכים פוגע בתפקוד, בשינה או בקשרים, או אם אתם רואים סימנים לחרדה, לדיכאון או לפגיעה חברתית, כדאי להתייעץ. לפעמים המסך הוא רק המקום שבו קושי עמוק יותר מתבטא.

לסיום

המסכים כאן כדי להישאר. התפקיד שלנו הוא לא להעלים אותם, אלא לעזור למתבגרים לדעת שהערך שלהם לא נמדד בלייקים. זה מתחיל בקשר חם ובטוח בבית.

אם אתם רוצים לחשוב יחד על הדרך הנכונה למשפחה שלכם, אפשר לקרוא על הדרכת הורים ולפנות אליי.