הערה: הכותרת מנוסחת בלשון זכר מטעמי נוחות, אך מתייחסת לכל המגדרים.
נשים רבות מגיעות לטיפול ושואלות: "האם בן הזוג שלי נרקיסיסט?" או מספרות על חברה לשעבר ושואלות אם ההתנהגות שלה הייתה נרקיסיסטית. לפעמים עולות גם שאלות כמו: "איך אפשר לדעת?" או "אם הוא עושה לי גזלייטינג, זה אומר שהוא נרקיסיסט?"
עודף המידע ברשתות יכול לבלבל, וחשוב לעשות קצת סדר. לא כל התנהגות בעלת אופי נרקיסיסטי מעידה על הפרעת אישיות, ומצד שני לא צריך אבחנה כדי להבין שהתנהגות מסוימת פוגעת בנו.
האם נרקיסיזם הוא הכל או כלום?
לא. אפשר לחשוב על תכונות נרקיסיסטיות ועל אופני התנהגות כעל רצף.
בקצה הבריא נמצאות תכונות שכולנו זקוקים להן במידה מסוימת: תחושת ערך עצמי, הכרה בכוחות שלנו, שאיפה להתפתח, אסרטיביות ויכולת לשמור על הגבולות שלנו.
גם אדם שמתפקד מצויין ובדרך כלל מסוגל לראות אחרים יכול, במצבים של לחץ או פגיעה, להיות מרוכז בעצמו. הוא יכול להתגונן, להאשים, להתקשות להודות בטעות או לראות באותו רגע בעיקר את הצד שלו.
בקצה האחר אפשר למצוא דפוסים נוקשים, רחבים ומתמשכים יותר, שבמקרים מסוימים עשויים לעמוד בקריטריונים של הפרעת אישיות נרקיסיסטית.
לכן המציאות היא לא תמיד שחור ולבן. התנהגות אחת אינה הופכת אדם ל"נרקיסיסט", וגם תכונות נרקיסיסטיות אינן מעידות בהכרח על הפרעת אישיות.
מה ההבדל בין התנהגות נרקיסיסטית לבין הפרעת אישיות נרקיסיסטית?
ההבדל קשור, בין היתר, למידת היציבות, הנוקשות וההיקף של הדפוס.
התנהגות בעלת אופי נרקיסיסטי יכולה להופיע במצבים מסוימים ובעוצמות שונות. לעומת זאת, הפרעת אישיות מתארת דפוס רחב ומתמשך, שאינו מופיע רק ברגעי לחץ או במערכת יחסים אחת.
לכן התנהגות אחת, ואפילו כמה התנהגויות פוגעות, אינן מספיקות כדי לקבוע שלאדם יש הפרעת אישיות.
האם אדם יכול להתנהג בצורה נרקיסיסטית בלי להיות "נרקיסיסט"?
בהחלט. למשל, במהלך ריב קשה אדם יכול להשליך את האשמה על בן או בת הזוג, להתקשות לקחת אחריות או להתמקד בעיקר בפגיעה שהוא עצמו חווה. לפעמים זו יכולה להיות דרך הגנתית להתמודד עם בושה, פחד או תחושת איום.
ההתנהגות עדיין יכולה להיות פוגעת וחשוב להתייחס אליה, אבל היא אינה בהכרח מעידה על הפרעת אישיות.
האם גזלייטינג או מניפולציה אומרים שהאדם נרקיסיסט?
לא בהכרח.
גזלייטינג, הקטנה, השלכת אשמה, מניפולציה או חציית גבולות הן התנהגויות שחשוב לזהות, במיוחד כאשר הן חוזרות על עצמן והופכות לדפוס.
אבל אפשר לזהות התנהגות פוגעת בלי לאבחן את האדם.
לפעמים השאלות החשובות יותר הן: מה קורה לי בתוך הקשר הזה? האם אני מתחילה לפקפק בזיכרון ובשיפוט שלי? האם אני מרגישה שאני הולכת על ביצים? האם יש מקום לחוויה ולצרכים שלי? האם האדם שמולי מסוגל להכיר בפגיעה ולקחת עליה אחריות?
לא תמיד חייבים לדעת איך לקרוא לאדם שמולנו כדי להבין שמשהו בקשר אינו טוב לנו.
האם זה אומר שלא צריך לקרוא לדברים בשם?
לא. ההפך.
חשוב לזהות התנהגויות פוגעות ולתת להן שם. אם אדם משפיל, משקר, מאיים, מפעיל מניפולציה או אינו מכבד גבולות, לא צריך לטשטש את זה בשם המורכבות.
אבל יש הבדל בין זיהוי של התנהגות או דפוס לבין קביעה שאדם שלם הוא "נרקיסיסט" או שיש לו הפרעת אישיות.
אפשר לומר: "ההתנהגות הזאת פוגעת בי", "הגבול שלי לא מכובד" או "אני מרגישה שמנסים לגרום לי לפקפק במה שאני יודעת שקרה", בלי בהכרח לקבוע אבחנה לגבי האדם שמולי.
כך אפשר להישאר מחוברות למה שקורה בפועל וגם לחשוב מה אפשר ורוצים לעשות מולו.
ומה לגבי החלק שלי במערכת היחסים?
זו שאלה חשובה, אבל היא דורשת זהירות.
אם אדם אחר משקר, משפיל, מאיים, מפעיל אלימות או פוגע בי, האחריות על הבחירה שלו היא שלו. ההתבוננות בחלק שלי אינה אמורה להפוך לחיפוש אחר הסיבה שבגללה אדם אחר בחר לפגוע בי.
יחד עם זאת, בטיפול חשוב להתבונן במה שנמצא בתחום ההשפעה שלי: איך אני מגיבה, אילו גבולות אני מציבה, על מה אני מוותרת, ממה אני חוששת ומה אני בוחרת לעשות מול מה שקורה.
אני יכולה לקחת אחריות מלאה על הבחירות והפעולות שנמצאות בתחום ההשפעה שלי, בלי לקחת אחריות על ההתנהגות של האדם האחר.
המטרה העיקרית היא להחזיר לעצמי את האפשרות לבחור ולא למצוא אשמים.
האם ההתבוננות בחלק שלי אומרת שגם אני אשמה?
לא. יש הבדל בין אחריות לבין אשמה.
להסתכל על עצמי ועל הבחירות שלי אינו אומר שאני גרמתי לאדם אחר לפגוע בי. זה אומר שאני בודקת מה נמצא בתחום ההשפעה שלי ומה אני רוצה לעשות מכאן.
דווקא בתוך קשר מבלבל, ההבחנה הזאת יכולה לעזור להחזיר תחושה של כוח, בהירות ובחירה.
האם כל קשר עם אדם בעל תכונות נרקיסיסטיות חייב להסתיים?
לא בהכרח.
יש אנשים שמסוגלים לראות את עצמם, להכיר בפגיעה, לקחת אחריות ולשנות דפוסים. במקרים כאלה יכולה להיות אפשרות לעבודה ולשינוי.
מצד שני, כאשר יש דפוס מתמשך של שליטה, הקטנה, מניפולציה או פגיעה, וכאשר אין נכונות אמיתית לקחת אחריות או לכבד גבולות, חשוב לקחת את זה ברצינות.
לא כל קשר ניתן לתיקון, ולא צריך להישאר בקשר פוגעני רק מפני שאין אבחנה רשמית.
חשוב גם לזכור שלא תמיד פשוט, אפשרי או רצוי לנתק קשר. יש מערכות יחסים משפחתיות, קשרים בין הורים לילדים, בין אחים, הורים גרושים, או קשרים אחרים שבהם השאלה היא איך אפשר לשמור על עצמי בתוך הקשר ומהם הגבולות הנכונים עבורי ולא רק אם להישאר או לעזוב.
אז איך אפשר להבין מה נכון לי לעשות?
אפשר להתחיל דווקא מהשאלות הפשוטות:
מה קורה לי בתוך הקשר הזה?
האם אני יכולה להיות אני?
האם יש מקום לצרכים ולגבולות שלי?
האם אני סומכת על עצמי ועל מה שאני חווה?
האם אפשר לדבר על פגיעה ולראות שינוי לאורך זמן?
מה אני רוצה לעשות אם שום דבר לא משתנה?
והאם יש בי חלק שרוצה לשמר את הקשר, למרות הקושי?
אלה שאלות שלפעמים חשובות יותר מהשאלה אם האדם שמולי עומד בקריטריונים של אבחנה מסוימת.
אז מה השאלה החשובה באמת? אולי לא רק "האם הוא נרקיסיסט?"
חשוב לזהות התנהגות פוגעת, להבין מה קורה בתוך הקשר ולבחון מה אני יכולה ורוצה לעשות מול המציאות שאני רואה.
אבל כדאי להיזהר מלקפוץ מהתנהגות מסוימת למסקנה שהאדם כולו "נרקיסיסט" או שיש לו הפרעת אישיות. תיוג כזה עלול לצבוע מציאות מורכבת בשחור ולבן, דווקא לצמצם את האדם והחוויה ולפעמים גם להעצים תחושה של חוסר אונים.
במקום להתמקד רק בשאלה מי האדם שמולי, אפשר להתמקד גם במה שקורה בפועל: לזהות את ההתנהגות, להבין כיצד היא משפיעה עליי, להבהיר לעצמי מהם הגבולות שלי ולבחון אילו צעדים יכולים לעזור לי לשמור על עצמי.
לפעמים הצבת גבול, שינוי באופן ההתנהלות, יצירת מרחק או סיום הקשר יכולים להיות חלק מהאפשרויות. לפעמים המצב מורכב יותר, ולא ניתן או לא רוצים לנתק את הקשר. גם אז אפשר לבחון מה אפשר לעשות כדי לצמצם את הפגיעה ולשמור ככל האפשר על עצמי.
חשוב לזכור שאבחון של הפרעת אישיות הוא עניין מקצועי מורכב, ואינו יכול להיעשות על סמך רשימת סימנים ברשת. כאשר יש חשש לדפוס אישיותי משמעותי או לקשר פוגעני, כדאי לפנות לאשת או איש מקצוע בעלי הכשרה וניסיון מתאימים.