רוב המטפלים רוצים קליניקה מלאה. יש לזה שתי סיבות. הראשונה היא פרנסה ויציבות. השנייה היא שליחות: הרצון להשתמש בידע שרכשנו ולעזור לאנשים.
שתי הסיבות לגיטימיות. אבל כדאי לשאול גם איך הקליניקה מתמלאת, והאם הדרך הזו משרתת אותנו ואת הפונים אלינו.
מה אני שומעת בהדרכה
מטפלים רבים מספרים לי על תסכול מפניות שלא מתאימות להם. קשה להם לסרב. הם חוששים שהקליניקה לא תתמלא. אז הם מסכימים.
כשההתאמה חלשה, הטיפול נפגע. המטופל מקבל פחות ממה שהוא צריך. המטפל מרגיש שהוא לא עומד בציפיות, גם כשהוא נעזר בהדרכה ובהתייעצות עם עמיתים.
"בטח, אתה מוזמן להפנות אליי"
זה משפט שרבים מאיתנו אומרים כמעט אוטומטית. הרצון מאחוריו מובן: קליניקה מלאה, תחושת משמעות, רצון לעזור.
אבל כשאומרים אותו לכל פנייה, בלי לבדוק, אנחנו מוצאים את עצמנו מול מטופלים שלא מתאימים לנו. וגם אנחנו לא מתאימים להם.
התוצאה היא עבודה פחות מדויקת ופחות מקצועית. המטפל עובד בתחום שאין לו בו מספיק ניסיון או חיבור. המטופל לא מקבל את הטיפול שהוא צריך. שני הצדדים מתוסכלים.
זה לא מאמר שיווקי
אין לי עצות מכירה, וגם לא טכניקות למילוי הקליניקה. המאמר עוסק בצד המקצועי: בבחירה מודעת של האנשים שאנחנו יכולים לפגוש במלוא הנוכחות, הידע והניסיון שלנו.
כדי לשבור את המעגל, צריך לעצור ולשאול: את מי אני רוצה לפגוש בקליניקה? זה לא חייב לקרות מהר. אפשר להקדיש לכך תקופה של התבוננות, לבד או במסגרת הדרכה מקצועית.
למה ההתאמה חשובה גם למטפל
לפי אלפרד אדלר, תחושת שייכות ותחושת ערך הן בסיס לבריאות נפשית. זה נכון גם לגבינו, המטפלים.
כשאנחנו עובדים עם מטופלים שאנחנו יכולים באמת לעזור להם, אנחנו מרגישים מסוגלים ומשמעותיים. התחושה הזו משפיעה ישירות על הטיפול. היא מחזקת את הנוכחות שלנו בחדר, את הסקרנות ואת המחויבות לתהליך.
כשההתאמה חלשה, קורה ההפך. אנחנו מתאמצים, מרגישים פחות בטוחים, ולפעמים נשחקים. המטופל מרגיש את זה.
התאמה לא אומרת לבחור רק מטופלים שדומים לנו. אפשר לעבוד עם כל אוכלוסייה, כל עוד אנחנו מבינים את ההקשר שלה ומרגישים שאנחנו יכולים לתרום. ההבדל הוא בין בחירה מודעת לבין היענות לכל פנייה רק כדי למלא שעות.
איך מגדירים את המטופל שמתאים לכם
המטרה היא לא לדרג פונים. המטרה היא לברר מי נכון לנו, ולמי אנחנו נכונים. הקשר הטיפולי הוא הבסיס לכל השאר.
חזרו למטופלים שכבר פגשתם. עם מי הרגשתם חיבור אמיתי? אחרי אילו פגישות יצאתם עם תחושת סיפוק? למי הרגשתם שתרמתם יותר מכל?
זהו את תחומי החוזקה שלכם. מה ההכשרה המשמעותית ביותר שלכם? אילו נושאים מסקרנים אתכם גם מחוץ ללימודים? במה אתם אוהבים להעמיק?
נסחו תמונה ברורה. באיזה גיל המטופל? באיזה שלב בחיים? עם אילו קשיים הוא מגיע? לדוגמה: מתבגרים עם חרדה חברתית, נשים בתהליך פרידה, או הורים לילד צעיר שמתקשה בוויסות רגשי.
ספרו לסביבה. במקום "אני מטפלת במבוגרים", אמרו "אני עובדת עם מתבגרים שחווים חרדה" או "אני מלווה נשים אחרי לידה". ככל שתהיו מדויקים יותר, יהיה ברור יותר למי להפנות אליכם. וגם לכם יהיה ברור יותר מה אתם מציעים.
מיקוד לא מצמצם
מיקוד משפר את ההפניות. כשההפניות מתאימות יותר, הטיפול מקצועי ומשמעותי יותר. עם הזמן, המיקוד גם בונה מומחיות.
המטופלים מקבלים טיפול נכון יותר. ואתם מקבלים קליניקה שמתאימה לכם.
בפעם הבאה שמפנים אליכם
לפני שאתם עונים "בטח, תפנה אליי", עצרו לרגע ושאלו: האם זו פנייה שמתאימה לי? תשובה כנה תשרת גם אתכם וגם את המטופל.
עוד על התפתחות מקצועית של מטפלים כתבתי במאמרים תסמונת מתחזה: התמודדות ושינוי ועל מפגשים מקבילים בין מטפל למטופל.
