החלום המשותף למטפלים רבים הוא  לראות קליניקה חיה ונושמת, מלאה במטופלים שמגיעים באופן קבוע. הרצון נובע בד"כ משני מקומות- מצד

בכל פעם שמטופל חדש נכנס לקליניקה שלנו, משהו מעניין קורה. לפעמים אנחנו מוצאים את עצמנו חושבים "וואו, בדיוק עברתי את

 "מסע תגליות אמיתי אינו מורכב ממציאת נופים חדשים, אלא מהתבוננות בהם דרך עיניים חדשות"  (מרסל פרוסט)   רבים מהמטופלים שפונים

בפעמים הראשונות שהתנסיתי בשילוב שבין טיפול באמנות לבין התמקדות, הרגשתי שמשהו עמוק קורה במרחב. שני עולמות שונים, שלכאורה לא קשורים,

האם מצאתם את עצמכם שוב אומרים “כן” כשבפנים אתם צועקים “לא”? מתאמצים להיות “נחמדים” על חשבון הצרכים שלכם? מרגישים שאתם

לאחר שנים של עבודה טיפולית באמנות, עם גישות פסיכודינמיות ופסיכותרפיה, פגשתי את הגישה של אדלר  ופתאום הרגשתי שהגעתי הביתה. למדתי

כשלים אמפתיים הם חלק בלתי נפרד מכל תהליך טיפולי. הם אינם מהווים “טעות” שיש להימנע ממנה, אלא הזדמנות לשינוי וצמיחה.

"טראומה היא אחת מעובדות החיים, אך היא לא צריכה להפוך למאסר עולם" – פיטר לוין   טראומה היא חוויה שיכולה

סיום טיפול הוא רגע טעון ומשמעותי, שמזמן אפשרות לבחינה מחודשת של הדרך שעשינו יחד. לעיתים, הסיום עצמו הוא חלק מהמטרה

מטפלים הם קודם כל בני אדם, ולכן זה לא מפתיע שהמפגש הטיפולי מעורר בנו, המטפלים, אינספור שאלות והתלבטויות. מתי נכון